המחאה לא מתה: התאריך שיכול להשיב את מתנגדי המשטר האירני לרחובות

מתכננים חופשת סקי באירופה המושלגת ורוצים לדעת מתי טראמפ יחליט לתקוף באיראן? או שאולי אתם מתלבטים עדיין אם לרכוש מיגונית לחצר, רק כדי שתרגישו שעשיתם משהו? ברוך בואכם לשוק ההימורים הגלובלי. טווח ההימורים נע בין סוף השבוע הנוכחי לאי־שם בפברואר. ואולי בכלל לא. יש גם גרסה מורכבת יותר, ולפיה רגע לפני שימטיר על איראן אש וגופרית יציע טראמפ לחמינאי עסקה שאי אפשר לסרב לה. מה שאולי דוחק את שעת השי"ן לכיוון הנורוז, ראש השנה האיראני, החל ב־20 במרץ.

בתוך כל אי־הוודאות עולה שיח קצת יותר מושכל, העושה שימוש במונח מתחום אורחות החיים והתרבות האיראנית, ועוזר במשהו להבין את הדינמיקה על ציר הזמן. הכירו את הצֵ'הלום. מונח שיעי דתי־חברתי המציין את היום ה־40 שלאחר המוות. ההקשר הדתי המקורי של הצ'הלום הוא יום האבל לציון יום מותו של חוסיין בן עלי בקרב כרבלא בשנת 680 לספירה, התאריך הדרמטי ביותר בהיסטוריה השיעית. היום הזה מצוין בתהלוכות, תפילות ואזכרות המוניות. באיראן ובקהילות השיעיות ברחבי העולם נהוג לציין צ'הלום גם לאחר מותו של אדם מן השורה, בטקסי זיכרון והתכנסות משפחתית וקהילתית.

לפני 48 שנים, בשנה שקדמה למהפכה האסלאמית, קיבל הצ'הלום ממד נוסף, ככלי פוליטי מרכזי במחאה נגד משטרו של השאה. אירועי צ'הלום שימשו אז כנקודת מפגש המונית לציון יום ה־40 ל"שהידים" שנפלו בהפגנות נגד השאה. הטקסים, שהתקיימו במסגדים, ברחובות ובכיכרות, הפכו לאירועים ציבוריים ולהפגנות פוליטיות בהשתתפות המונים, בהם נשים וצעירים. הדבר יצר הסלמה מחזורית מתחדשת של ההתנגדות. מאז, הצ'הלום הוא עוגן תודעתי המחבר דת, זמן, זיכרון, קולקטיב ופוליטיקה, סמל של חוסן קולקטיבי והתנגדות לשלטון. כעת נותר לראות אם גם הפעם ישמש הצ'הלום מנגנון התחדשות מחזורי של מחאות והפגנות. זה הרציונל לקראת התעוררות מחודשת של המחאה, שלפי שעה כמעט גוועה.

איפה זה מציב אותנו? גל המחאה הנוכחי באיראן החל בסוף דצמבר 2025, והגיע לשיאו בימים שבין 8 ל־13 בינואר, אז גם הגיע לשיאו הדיכוי הברוטלי של גל ההפגנות. על פי הערכות שונות, מספר ההרוגים והנרצחים נע בין 5,000 ל־16 אלף. טקסי הזיכרון לאלפי ההרוגים בתום ארבעים יום, אמורים להתלכד בין השבוע הראשון לשבוע השלישי של פברואר 2026. בעבור האופוזיציה האיראנית זהו חלון הזמנים למהפכה; בעבור המשטר, זהו איום קיומי שיש לחנוק בכל מחיר.

הערכות מודיעיניות של מכוני מחקר שונים, בהם "המכון לחקר המלחמה" היושב בוושינגטון, מראות שהצ'הלום הקרוב הוא איום בעל פוטנציאל ייחודי על יציבות המשטר. כל טקס זיכרון להרוגי ההפגנות הקודמות עשוי להפוך לנקודת זינוק להפגנות חדשות. ואם מדובר על אלפים רבים של הרוגים בגל הנוכחי, הרי שההיקף העצום של טקסי אבל סימולטניים ברחבי המדינה עשוי למתוח את כוחות הביטחון מעבר לנקודת השבירה שלהם. זו התקווה. ואולם מרבית ההערכות, כמו זו של מכון ברוקינגס, מתייחסת לצ'הלום הקרוב כחלק מתהליך ארוך ורחב יותר של לחץ ציבורי שצפוי להעמיק את המשבר הפוליטי והחברתי באיראן, אך בלי ציפייה לנקודת קריסה מיידית. גם ב"קבוצת המשברים הבינלאומית" (ICG) רואים בצ'הלום נקודת מפתח שעשויה לייצר גל תסיסה מחודשת של המחאה.

תיאטרון האיומים

בממשל טראמפ מתייחסים לצ'הלום באופן מורכב יותר. אחת ההנחות הרווחות בקרב פרשנים היא שהממשל ינסה לייצר מהלך מקדים של תקיפה אמריקנית, שתזעזע את המשטר עד היסוד ותיצור את התנאים להתעוררות מחודשת של המחאה; זו תביא לכך שהעם האיראני ישתלט בעצמו על מוסדות השלטון ויסיים את המלאכה. מבחינת העיתוי, תקיפה כזו צריכה להתרחש לקראת גל האנרגיה המתחדשת של המחאה, שהוא כאמור זמן הצ'הלום. לכן, ארה"ב נמצאת בינתיים בתהליך של צבירת כוח אש ונכסים, בעוד הנשיא טראמפ מצהיר כי ארצו "דרוכה ומוכנה" להתערב אם המשטר ישוב להשתמש בכוח קטלני נגד המפגינים.

בינתיים ההיערכות לתקיפה בעיצומה. השבוע הגיעה קבוצת התקיפה של נושאת המטוסים אברהם לינקולן לאזור הים הערבי, וכיבתה את משיבי המכ"ם שלה. היא נמצאת כעת בדיוק במרחק הנכון כדי לתקוף מרחוק. עוד ועוד מטוסי תקיפה ותדלוק מגיעים לאזור, כולל טייסת שהשתתפה בהגנה על ישראל במלחמת 12 הימים, ונחתה השבוע בירדן. כפי שזה נראה, היעד להגעה למוכנות מבצעית מלאה הולך ומתכנס לקראת פרק הזמן הדרוש לתקיפה לפני תחילת ימי הצ'הלום.

בטהרן מודעים לפוטנציאל הדרמטי של הצ'הלום ומפעילים שורה ארוכה של אמצעי דיכוי, בהם מניעת מסירת גופות לקבורה או דרישת סכומי עתק כדי להעביר גופות לקבורה, ותביעה לערוך את ההלוויה באישון ליל. אבל האמצעי המוביל המאפשר את כל אמצעי הדיכוי הוא החשכת האינטרנט. ובמקרה של הצ'הלום, המטרה היא למנוע תיאום לוגיסטי של טקסי הזיכרון. יתרה מכך, בימים האחרונים מתקבלים דיווחים שלפיהם המשטר גייס כ־5,000 לוחמי מיליציות שיעיות זרות מעיראק ומלבנון כדי לתגבר את הכוחות המקומיים המותשים. במקביל נמשך הדיכוי הפסיכולוגי, המתועד בעיקר על ידי ערוץ "איראן אינטרנשיונל", הכולל כפיית קבורה חשאית ואיומים על משפחות ההרוגים, בניסיון למנוע מקברים להפוך למוקדי עלייה לרגל.

בשורה התחתונה, נכון לשבוע השלישי של ינואר, איראן במצב של שקט מתוח. המשטר השהה חלק מההוצאות להורג כדי למנוע תקיפה אמריקנית מיידית. מאידך גיסא, תיאטרון האיומים בעיצומו. מן הצד האיראני מאיימים כי חיסול המנהיג העליון משמעו מלחמה כוללת. לפני שטס לדאבוס, איים השבוע טראמפ כי אם איראן תנסה להתנקש בו, ארה"ב תגיב בעוצמה שתמחק את איראן מעל פני האדמה. ובעוד ההכנות לתקיפה הולכות ונשלמות, העיניים נשואות לפברואר כנקודת המבחן הבאה. ואולי בכלל להפתעה רבתי שתטרוף את הקלפים כולם ותיצור משוואה חדשה לחלוטין.

החיים עצמם

ליאור שטרנפלד, היסטוריון ישראלי המתמחה במזרח התיכון המודרני בדגש על איראן, מציע לא לקבוע מסמרות כרגע בשום תחום. אם השם הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. שטרנפלד נחשף לקהל הישראלי לאחר שבספטמבר 2024 הוזמן להשתתף בדיאלוג בין־דתי שבו נכח גם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן, בשולי עצרת האו"ם בניו־יורק. הוא נענה להזמנה רק לאחר שבדק כי השתתפותו אינה מפירה את החוק הישראלי. במהלך המפגש אף הגיש לנשיא האיראני עותק של ספרו "איראן: החיים עצמם", שלאחרונה ראה אור בעברית. שמו של הספר מתכתב עם אמירה של בנימין נתניהו מ־2015: "האתגר הגדול ביותר שאנו עומדים בפניו, בחיים שלנו כאזרחי ישראל וכמדינה, הוא איום התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. מדברים על מחירי הדיור ויוקר המחיה, אך אני לא שוכח את עניין החיים עצמם". בספרו מגשר שטרנפלד בין ההכרה של הישראלים את איראן בעיקר מן הזווית הגרעינית, לפריסת יריעה עשירה של "החיים עצמם" באיראן, ומציג היסטוריה ותרבות איראנית, שירה, ספרות, מוזיקה, היסטוריה ופוליטיקה, מנהגים וחיי יומיום.

כאשר שאלתי אותו השבוע על תיאוריית הצ'הלום, הוא היה מסויג קמעה. "אין ספק שלתקופת ארבעים יום יש משמעות עמוקה. אין גם ספק שמאז המהפכה של 1979 התקבע הצ'הלום כפוטנציאל לייצור אנרגיה מהפכנית מחזורית. אבל החיבור שמנסים לעשות בין תקיפה צבאית למיטוט השלטון באיראן, ואז באופן מתוזמן כניסה של אירועי צ'הלום, בתקווה שיתפתחו למהלך עתיר אנרגיה שיביא לנפילת המשטר - נראה לי יותר כמו תוכנית פעולה שנוסחה במשרדים הסטריליים של מטה ה־CIA. אני לא בטוח עד כמה זה מחובר למה שיכול להתממש בשטח".

עם זאת, מסייג שטרנפלד, "במשטר האיראני בהחלט מודעים לעוצמה הטמונה באירועי צ'הלום ובאמת לא משחררים גופות לקבורה, אוסרים על סיקור תקשורתי של הלוויות ודורשים להצניע את האבל. משיחות עם חברים איראנים עולה שהתחושה הנוכחית היא תערובת של ייאוש ושל 'זריקת ידיים באוויר'. כי אין כוח ואין אוויר. יש סיכוי שהגל הזה והצ'הלום ייקחו את המחאה עוד כברת דרך קדימה, והגל הבא יתחיל מהיכן שהגל הנוכחי קרס. בעיות היסוד שבגללן האנשים יצאו לרחובות נשארו בעינן, והן רק ילכו ויחריפו".

לצד זאת, כהיסטוריון הוא מנפק גם הערת אזהרה. "ההיסטוריה מראה שבכל פעם שהיה באיראן ניסיון התערבות מבחוץ, הוא לא התנהג באופן שחשבו או קיוו. איראן נמצאת בצומת דרכים קריטי, מהסוג שהביא בהיסטוריה להרבה התערבויות חיצוניות, אבל בסופו של דבר זה נפל תמיד לידיהם של גורמים אוטוריטריים. נכון שיש באיראן גם סנטימנט חזק של קריאה לעזרה מבחוץ, אבל הניסיון מראה שזה סוג של קלף משוגע, כזה שאף פעם לא נותן את התוצאה המקווה ובסוף מוביל לקטסטרופה".

אכן, קשה לנבא איזו תוצאה יביא בכנפיו המהלך הלובש צורה מרגע לרגע. האם טראמפ אכן החמיץ רגע היסטורי כשהיסס לתקוף בשיא המחאה? והאם בניית הכוח תוכל להפיח מחדש רוח של תקווה במפרשיהם של מתנגדי המשטר? האם האנרגיה של אירועי הצ'הלום עשויה לייצר את התהליך שיביא לנפילת שלטון הרשע בטהרן? ואולי משהו אחר לגמרי, שכרגע אי אפשר בכלל להתחיל לצייר קווים לדמותו.