נדהמתי לקרוא בכתבתו של יאיר שלג "הגנת עדים" (דיוקן, 4 באוקטובר 2025) שהפסיכיאטר פרופ' דורי לאוב "היה הראשון שתיעד ניצולי שואה באופן שיטתי". נאמר שם שעד שלאוב החל לראיין ניצולים, יותר משלושים שנה לאחר תום המלחמה, "איש לא העלה בדעתו ליצור תיעוד אותנטי ושיטתי של ניצולים... גבייה שיטתית של עדויות מניצולי שואה לשם התיעוד ההיסטורי עצמו לא עמדה בראש מעייניו של איש, עד שבא לאוב... יד ושם ומוסדות הנצחה אחרים קיבלו מלאוב את ההשראה לתעד עוד ועוד ניצולים... בכול מקום אימצו את שיטת הריאיון של לאוב". לקרוא ולא להאמין.
ביולי 1944, עם חזרתם של הפרטיזנים מן היערות לווילנה המשוחררת, חובר השאלון הראשון לגביית עדויות מן הניצולים (השאלון המלא מופיע בספרה של רוז'קה קורצ'אק "להבות באפר", עמ' 311־314), ומיד החלה גבייה שיטתית של עדויות. באותה השנה קמה ועדה היסטורית בלבוב, שהחלה גם היא מיד בגביית עדויות. במחנות העקורים הוקמה ועדה היסטורית מרכזית במינכן, ועוד ועדות במקומות נוספים, וחבריהן גבו עדויות, שחלק מהן פורסמו כבר אז בעיתונות המחנות, ועל כך ראו מחקר מפורט של לאורה יוקוש. העדויות כולן הובאו ארצה ונמסרו ליד ושם.
כתבתו של יאיר שלג
בינואר 1946 הגיע למחנות העקורים פרופסור לפסיכולוגיה מן המכון הטכנולוגי באילינוי, דיוויד בודר, חמוש במכשיר הקלטה גדול. עד סוף דצמבר 1950, כלומר במשך כחמש שנים, הקליט מאות עדויות של ניצולי שואה שדובב בשיטה שפיתח בעצמו, וכתב עליה כמה ספרים. לענייננו חשובים במיוחד הניתוח וההערכה של הראיונות שקיים עם העקורים, שפרסם בקליפורניה כבר ב־1954. אני גאה לומר שבן דודו של בודר, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב, הפקיד בידיי עותק מלא של העדויות שהקליט – שבודר דאג לתרגומן משפות רבות לאנגלית – ואני מסרתי אותו, לאחר כמה חודשי קריאה, לספריית יד ושם.
הכי מעניין
רחל אאורבך, הוגה, סופרת ועיתונאית, הייתה אדם מרכזי במפעל "עונג שבת" לתיעוד החיים בגטו ורשה, שהקים והפעיל ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, וכבר שם גבתה עדויות. היא הקימה ביד ושם ב־1956 את מחלקת העדויות, מיסדה שאלון מפורט שפיתחה במשך כמה שנים, ופרסמה תדריך שסייע לגבות את העדויות. לפי שיטתה, שהופעלה במשך שנים רבות עד מותה ב־1976, ניצולים ראיינו ניצולים, כך שתהיינה שפה משותפת והבנה הדדית. לקראת משפט אייכמן היו בידיה 3,600 עדויות ב־25 שפות שהיא אספה ביד ושם בשנות החמישים. כאשר החל לאוב במלאכתו, יותר מעשרים שנה אחר כך, היו ביד ושם כבר עשרות אלפי עדויות, שבשלבים הראשונים הוקלטו הקלטת אודיו ופוענחו, ואחר כך הגיע הווידיאו.
ההתלבטות באשר לנוכחותו של צלם החלה מיד, בשנות השבעים, וכך גם הדיון בשאלה אם לתקן עד ולהתווכח איתו כאשר ברור שעדותו אינה מדויקת. התשובה שאין לתקנו או להתווכח איתו עלתה - כעשור לפני שלאוב התלבט באותן השאלות - גם בבית לוחמי הגטאות, ואחר כך במשואה שבתל־יצחק ובמכון מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת־חביבה, ואפשר להמשיך עוד הלאה.
אסיים בכך שזכיתי להכיר את פרופ' לאוב בכמה מביקוריו הרבים בארץ, ולשוחח איתו על השאלה הרגישה והכאובה של גביית עדות מניצולי השואה. אין לי ספק שלאוב, שידע היטב את כל הכתוב כאן והיה אדם חברי וצנוע, לא היה מעלה בדעתו לייחס לעצמו זכות ראשונים מופרכת שכזו.
פרופ' דינה פורת היא חוקרת שואה מאוניברסיטת תל אביב ויד ושם