יוצרי הסדרה "שואה", ששודרה ב־1978 בארה"ב ואחר כך גם בישראל, לא צפו את הביקורת הקטלנית. הם הביאו למסכים דרמה עלילתית בדיונית על קורות משפחה יהודית אחת בימי מלחמת העולם השנייה, ודווקא ניצולי השואה הרבים שצפו בה הגיבו בזעם. היצירה הטלוויזיונית, כך טענו, לקחה את האירוע הנורא ביותר שידעה האנושות, והפכה אותו לקיטש־הוליוודי, שרב המרחק בינו ובין המציאות המייסרת. הפולמוס הניע את המפיקה האמריקנית לוראל ולוק ליזום סרט טלוויזיה דוקומנטרי שיציג עדויות אותנטיות של ניצולים אמיתיים. את התפקיד הרגיש של המראיין היא הציעה לפסיכיאטר פרופ' דורי לאוב, ניצול שואה בעצמו, תושב קונטיקט, שלימד באוניברסיטת ייל. הסרט שהפיקו השניים היה מינימליסטי: קטעי ראיונות ועדויות של ניצולים ספורים, שצולמו בטכניקות חסכוניות. אבל המיזם הצנוע חולל מהפך הן בחייו של לאוב והן במיזמים הבאים שהוקדשו לתיעוד ניצולי השואה.
עד אותו היום, שלושה עשורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, איש לא העלה בדעתו ליצור תיעוד אותנטי ושיטתי של ניצולים. העדויות של שורדי המחנות והגטאות נשמעו רק בהקשרים משפטיים. הדוגמה הבולטת היא כמובן משפט אייכמן, והיו גם פושעי מלחמה אחרים שהועמדו לדין. אבל גבייה שיטתית של עדויות מניצולי שואה לשם התיעוד ההיסטורי עצמו לא עמדה בראש מעייניו של איש.
ד"ר אוהד אופז | צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
עד שבא לאוב. הסרט הקטן שלו ושל ולוק, ששודר בטלוויזיה הציבורית האמריקנית, עורר בו רצון להמשיך לראיין ניצולים נוספים. הוא סיכם עם המפיקה ועם אוניברסיטת ייל כי יתחיל פרויקט מעין זה באזור מגוריו; בהתחלה היה מדובר בעיקר בניצולים יוצאי העיר הפולנית צ'נסטוחובה, שרבים מהם התיישבו בניו־הייבן בקונטיקט. המיזם של לאוב, שנשען על קומץ מתנדבים, הלך והתרחב במהלך השנים והצליח להגיע ליותר מ־4,000 עדויות, אבל השפעתו הרחיקה עוד הרבה מעבר לכך. לאוב הדריך מראייני ניצולים בערים אחרות בארה"ב וברחבי העולם, ובעקבותיו הגיעו גופים נוספים, גדולים ועשירים בהרבה, שלקחו על עצמם פרויקטים דומים. כשסטיבן ספילברג הקים את מאגר העדויות המקיף שלו - שבו התראיינו עד היום כ־60 אלף שורדי שואה – הוא שכר כמה מבוגרי הפרויקט של לאוב כדי שיובילו את המיזם. גם יד ושם ומוסדות הנצחה אחרים קיבלו מלאוב את ההשראה לתעד עוד ועוד ניצולים.
את תפיסתו העקרונית בדבר התמודדות טיפולית עם טראומות פרסם לאוב רק ב־1992, יותר מעשור אחרי שיצא לדרך. הכללים שעמדו לנגד עיניו פורטו בספר שהוציא לאור יחד עם חוקרת הספרות שושנה פלמן, יהודייה גם היא: "עדות – משבר העדות בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה". בתוך שנים לא רבות הפך הספר הזה לתנ"ך העולמי של גביית עדויות מחווי טראומה בכלל, החל מניצולי טבח במדינות ובתקופות אחרות, וכלה בקורבנות של פגיעה מינית. בכל מקום אימצו את שיטת הריאיון של לאוב, שהתאפיינה באמפתיה מרבית לעדים. ובמעין סגירת מעגל, השיטה הפכה בשנתיים האחרונות לכלי מרכזי באיסוף עדויותיהם של ניצולי טבח נוסף שידע העם היהודי – הפרעות ביישובי העוטף ב־7 באוקטובר. להיצמדות לכללים יש מחיר, מודים ממשיכי דרכו של לאוב, עד כדי מחיקת ראיונות שלמים לאחר שכבר צולמו, אך סדר העדיפויות שהגדיר הפסיכיאטר מקונטיקט קובע כי לעיתים זהו המעשה הנכון.
ההפך מספילברג
אנשי המקצוע רואים בלאוב דמות מופת, אך הציבור הרחב לא שמע על קיומו, לא כל שכן על מפעלו והשפעתו. רק לפני שנה החל תיקון מסוים, כאשר שניים מתלמידיו הישראלים, אוהד אופז ומיכה ליבנה, השיקו סרט תיעודי על דמותו. הסרט "המקשיב" הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בחיפה, וזכה שם בפרס הראשון בקטגוריית הסרטים התיעודיים. לאחרונה הוקרן גם בפסטיבל סרטי הדוקו שמקיימת הספרייה הלאומית מדי שנה.
לעיסוקו של לאוב כפסיכיאטר היה משקל עצום בראיונות שערך עם ניצולים. השיחות הללו לא היו אומנם בעלות אופי טיפולי, ובוודאי לא נועדו להחליף טיפול נפשי, אך לאוב התייחס למרואייניו גם בכובע המטפל. אף שמטרת הפרויקט כולו הייתה תיעוד למען ההיסטוריה, הוא לא היה מוכן בשום אופן שבשם המטרה הזאת יוקרב משהו משלוותם הנפשית של המרואיינים. מהרגע הראשון הבין לאוב שריאיון על טראומה בסדר גודל של השואה עלול לפתוח פצעים ישנים ולעורר מתחים נפשיים גם ממרחק של עשורים, ולכן שקד לקבוע כללים שיצמצמו את הסיכוי לכך.
"לקח זמן עד שהוא עצמו הבין מה צריכים להיות הכללים", מספר ד"ר אוהד אופז, ראש המחלקה לתקשורת במכללת אורנים ומומחה לסוגיות של אתיקה תקשורתית. "למשל, בראיונות הראשונים שלו עוד עשו קלוז־אפים על המרואיינים, אבל די מהר הפסיקו לגמרי עם הנוהג הזה. המצלמה לא זזה כמעט, והמראיין עצמו הוא אפילו לא דמות משנית, ודאי לא מרכזית.
"לאוב הקפיד להיות קשוב לגמרי לעדים שלו; שלא תהיה להם, ולו לרגע, תחושה שהוא מוסח ולא באמת איתם. בשלב מסוים הוא החליט שבכל ריאיון ישתתפו שני מראיינים - כדי שאם דעתו של אחד מהם תוסח אפילו לשנייה, השני עדיין יהיה בקשב לעד. את הראיונות הוא קיים תמיד במקום ניטרלי, בדרך כלל באולפן שהקים באוניברסיטת ייל, ולא בבתי המרואיינים (בניגוד לפרויקט של ספילברג, שבחר בחירה הפוכה - י"ש). כדי שגם דעתם שלהם לא תוסח, והם יוכלו להתמקד בעדות".
הרגישות של לאוב באה לידי ביטוי גם בתוכן השיחה. "הוא התחיל כל ריאיון בבקשה מהעד לתאר את התקופה שקדמה לשואה ולאסון המשפחתי – גם כדי להגיע אל הטראומה בהדרגה, וגם כדי שבעדות יישמע ההקשר של האסון, ולא רק הפרטים המזוויעים כשלעצמם. במהלך העדות לאוב מיעט מאוד בשאלות מנחות, ונתן לעד לגולל את סיפורו כרצונו. גם כשנאמרו דברים שלאוב ידע שהם לא נכונים, הוא לא תיקן את המרואיין ולא עימת אותו עם עובדות. מבחינתו, העדות היא החוויה הסובייקטיבית של העד, וכך היא צריכה להישמע.
"יש סיפור מפורסם שלאוב הביא באחד מכנסי החוקרים שהוא השתתף בהם. מישהי שהשתתפה במרד הזונדר־קומנדו באושוויץ, סיפרה לו בריאיון שהם הצליחו להרוס ארבע ארובות של תנורי ההשמדה. ההיסטוריונים שהיו שם קפצו מיד: ידוע שבמרד נהרסה רק ארובה אחת! הם אפילו הביעו חשש שאם העדות תופץ, והעובדה תיסתר, זה עלול לתרום לערעור האמינות של כלל עדויות השואה. לאוב לא ויתר. מבחינתו, המטרה העיקרית של גביית העדויות היא לא הדיוק ההיסטורי, אלא הסיוע לניצולים לשחרר את הטראומה שלהם. ובעיקר: הוא נתן לניצולים בעלות מלאה על העדות שלהם. אם הם רצו להמשיך מעבר לזמן שנקבע, הוא אפשר זאת. אם רצו להפסיק ולהמשיך ביום אחר, אם ביקשו לתקן את העדות או אפילו אם העדיפו למחוק אותה לגמרי – מבחינתו הכול היה מקובל. העדות שייכת להם באופן מוחלט".
גיל לוין, פרויקט "עדות 710" | צילום: רונית אזולאי
אופז מדגיש את ההבדל הגדול בין לאוב לקלוד לנצמן, שגם סרטו "שואה" התמקד בראיונות עם ניצולים: "לנצמן הכניס במכוון את העדים שלו לסיטואציות קרובות לאלה שחוו בשואה. הוא לקח אותם למחנות ההשמדה, או למסילת הרכבת. באחת הסצנות המפורסמות, יושב ניצול ומשחזר כיצד סיפרו אותו במחנה - והסצנה מצולמת תוך כדי שהאיש עובר תספורת. יותר מזה: כשעד מתקשה להמשיך בעדות, לנצמן לוחץ עליו ואומר שהוא חייב להמשיך, כי זה חשוב להיסטוריה. אצל לאוב זה לא היה קורה".
האם הכבוד שהעניק לאוב לחוויה הסובייקטיבית של העדים, גם על חשבון העובדות, הוא גישה פוסט־מודרנית שהקדימה את זמנה? פרופ' עמית פינצ'בסקי מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, מומחה לקשר בין מדיה לטראומה, אינו רואה כך את הדברים. "לאוב לא בא לראיונות האלה כפילוסוף שמנתח את היחסים בין אמת אובייקטיבית לאמת סובייקטיבית, אלא כפסיכיאטר", מסביר פינצ'בסקי. "מה שעניין אותו היה שלומם הנפשי של המרואיינים. הוא רצה שהם יצלחו את מתן העדות במינימום פגיעה, ומבחינתו מניעת הפגיעה הייתה חשובה יותר מעצם העדות. זה מה שהנחה אותו".
לא מדברים על סבא
פרופ' דורי לאוב נולד ב־1937 בעיר הרומנית צ'רנוביץ (כיום באוקראינה). בימי מלחמת העולם השנייה גורשה משפחתו, כמו רבים מיהודי רומניה, למחוז טרנסניסטריה. הם עברו דרך מחנות ריכוז רבים, ודורי ואמו הצליחו אומנם לשרוד, אך אב המשפחה נספה.
אחרי המלחמה עלו האם ובנה לארץ והתגוררו בחיפה. בגיל 18 התחיל לאוב לימודי רפואה במסגרת העתודה, ואת שירותו הצבאי עשה כרופא בחטיבת גולני. לאחר השחרור הוא התקבל ללימודי פוסט־דוקטורט בארה"ב, ומאז השתקע שם. הוא התחתן עם אישה יהודייה, ונולדו להם שני ילדים - מירי ואבי. "נושא השואה לא עלה כלל בבית", מספר בנו אבי. "אבא לא אמר לנו כלום על החוויות שעבר. זה גם לא היה בית קודר. אבא היה מסור ומחויב לעבודה שלו, במיוחד אחרי שהתחיל את פרויקט העדויות, אבל ידע לתת מקום גם למשפחה. מוזיקה התנגנה בבית, במיוחד מוזיקה קלאסית, ואני זוכר את אבא עובד לצליליה. הוא לא היה אבא שהולכים איתו לכדורגל. הוא התעניין יותר בלימודים. מצד שני, היו לו שני תחביבים ספורטיביים: סקי ושיט בסירה. מבחינתו, זה היה החיבור לאורח החיים האמריקני. אני זוכר הרבה טיולי סקי איתו בכל רחבי ארה"ב. זה היה גם בית יהודי מאוד, אף שלא היינו משפחה דתית. אבא הקפיד שבכל ליל שבת נעשה קידוש ונברך על החלה, ואסור היה לנו לצאת לשום מקום לפני שהשתתפנו בסעודת ליל שבת.
"היו לאבא רגשי אשמה על כך שעזב את ישראל, ולכן הוא היה מגיע מדי פעם לארץ ועובד כרופא בצבא", מוסיף אבי. "גם במלחמת יום כיפור אבא שהה בישראל, וטיפל בהרבה נפגעי טראומה בחזית הצפון. הוא שם לב שרבים מהם היו בנים לניצולי שואה, וזה גרם לו לחשוב על הקשר בין טראומת ההורים לזו של ילדיהם. המפגש הזה היה אחד המניעים להקמת הפרויקט של עדויות הניצולים בסוף העשור הזה".
כשאבי היה ילד הוריו התגרשו, וכעבור כמה שנים נכנסה אישה חדשה למשפחה. שמה היה יוהאנה בונדסטאב - גרמנייה, בתו של קצין נאצי. דווקא בשל עברה המשפחתי היא הגיעה אל לאוב וביקשה לסייע לו בפרויקט התיעוד. פער הגילים ביניהם - 24 שנה – לא מנע מהם להתאהב ובסופו של דבר גם להתחתן, לאחר שיוהאנה התגיירה. "הייתה ביניהם אהבה גדולה", אומר אבי. "האם הפריע לנו שהיא הייתה גרמנייה? אני מניח שיותר הפריע לנו שהיא באה במקום אמא שלי. אבל רצינו שלאבא יהיה טוב, וראינו שטוב לו מאוד איתה".
יוהאנה נפטרה בגיל 54, לאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן. "שנות המחלה שלה היו קשות מאוד לאבא. הוא סעד אותה, וכשנפטרה זה היה משבר נוראי בשבילו". לאוב עצמו הלך לעולמו שלוש שנים אחר כך.
אף שהפסיכיאטר־המראיין נמנע מלדבר בבית על קורותיו בתקופת השואה, בנו נחשף בשלב מסוים לסיפורו. זה קרה כשפרופ' לאוב החליט לתעד את אמו במיזם העדויות. בתקופה שבין גירושיו לנישואיו השניים נהגה האם להגיע מישראל לקונטיקט ולשהות עם בנה ונכדיה שישה חודשים בשנה, ואת אחד הביקורים האלה ניצל לאוב כדי לראיין אותה. משום מה הוא קרא גם לבנו הצעיר, אז ילד בן 12, להיות נוכח בשיחה. "אחותי הגדולה כבר הייתה אז בקולג', ולא היה רלוונטי להזמין גם אותה", מספר אבי. "אני זוכר שיחה נוקבת מאוד, שכמובן השאירה אותי בהלם, כי זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הדברים. הם לא הזכירו אפילו פעם אחת את סבא שלי, ודיברו רק על מה שסבתא עברה. הפצע של מות אביו, כנראה, עדיין כאב מדי לאבא".
עוד כתבות בנושא
המיקום היה ניטרלי, כדי למנוע הסחות דעת. לאוב מראיין | צילום: מיכה ליבנה
בסביבות שנת 2000 החליט לאוב לעלות מדרגה ולראיין גם ניצולים מתמודדי נפש. מבחינתו, זה היה אמור להיות שיאו של פרויקט התיעוד. "הכרתי אותו באותה התקופה, ואני זוכר שהוא דיבר על הצורך להקשיב לאנשים שאף אחד לא הקשיב להם מעולם", מספר פינצ'בסקי. "רוב הניצולים הרי המשיכו את חייהם כאנשים נורמטיביים, ושיקמו את עצמם ברמה כזאת או אחרת. אבל היו ביניהם גם מתמודדי נפש שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים לשנים ארוכות, לרוב עד סוף ימיהם, ואיש לא התעניין בסיפורם".
לאוב פנה לכמה בתי חולים פסיכיאטריים בישראל, אבל הם סירבו לשתף איתו פעולה. רק אחרי מאמצי שכנוע מרובים, הצליח להגיע לעשרים ניצולים מתמודדי נפש ולראיין אותם. "אני זוכר במיוחד את המקרה של רפי רקובסקי, שהיה ילד בתקופת השואה", מספר פינצ'בסקי. "הוא הוכנס למנזר, ואחרי המלחמה יצא משם ועלה לארץ. כאן הוא גדל בקיבוץ, ובסוף שנות החמישים הפך לשחקן ב'הבימה'. אחת ההצגות שרקובסקי לוהק אליהן הייתה 'ממלא המקום' – מחזה שעסק בתפקודה של הכנסייה בכלל, ובתפקודו של האפיפיור פיוס ה־12 בפרט, בתקופת השואה. בערב הבכורה של ההצגה האיש נעלם. חיפשו אחריו בכל מקום, ובסוף כמה שחקנים הגיעו אליו הביתה ומצאו אותו מתגולל עירום על הרצפה וממלמל לעצמו. התקף פסיכוטי מובהק. כנראה החיבור בין הילדות שלו במנזר להצגה שעוסקת בתפקיד הכנסייה בשואה היה טריגר חזק מדי עבורו, והוא חווה פוסט־טראומה קשה.
"הדבר המדהים הוא שהשחקנים עזבו אותו כמות שהוא, והלכו לחפש מחליף. גם כשההצגה נגמרה הם לא התעניינו בו. הוא אשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור כמה חודשים מישהו מהשחקנים סיפר שהפסיכיאטר מבית החולים התקשר אליו ואמר שהאיש תלה את עצמו. זה לא היה נכון: רקובסקי חי עוד ארבעים שנה בבית החולים, אבל לחבריו השחקנים היה נוח לסגור כך את הסיפור".
קרוב לארבעים שנה אחרי שרקובסקי התאשפז, לאוב הגיע אליו כדי לראיין אותו. פינצ'בסקי מספר כי השיחה שהתקיימה שם הייתה דוגמה מובהקת להקפדה הבלתי מתפשרת של לאוב על עקרונותיו. "הוא כמובן הכיר מהתיק של האיש את כל סיפור ההתמוטטות, אבל לא אמר מילה על כך לאורך כל הריאיון, כי המרואיין לא העלה את זה מיוזמתו. הם דיברו על מה שרקובסקי חווה בשואה, ולא נגעו כלל במה שקרה לו אחר כך, כי זה היה הסיפור שהוא בחר לספר. אחרי השיחה לאוב אמר לי: אפשר היה להרגיש שהוא שחקן, כי גם איתי הוא שיחק".
טראומה דרך הטלפון
אופז וליבנה התחילו לתעד את לאוב ומפעלו ב־2014, ארבע שנים לפני מותו. הם הספיקו לצלם כמה משיחותיו האחרונות עם מרואיינים, וכמובן השתמשו בהקלטות ישנות של ראיונות שערך, כולל השיחה עם אמו. אופז אף הזמין את לאוב לערוך סדנת ראיונות במחלקה שהוא מנהל במכללת אורנים. כדי להראות לתלמידים שהשיטה רלוונטית לכל סוג של תיעוד טראומה, הוא הביא לסדנה מגוון נפגעים: עובדת זרה מהודו שסבלה יחס קשה מצד כמה מעבידים, עולה חדשה שגיוסה לצבא עורר מתח בינה ובין הוריה, שלא הבינו כלל את הקודים התרבותיים בישראל, וצעירה ערבייה שמשפחתה נושאת זה שלושה דורות סיפור טראומטי של גירוש מהארץ בתקופת מלחמת העצמאות. אופז: "במקרה של הבחורה הערבייה התלבטנו איך לאוב יעכל את זה, כי הוא עצמו הגיע לארץ כניצול שואה בתקופת מלחמת העצמאות, והוא ציוני מאוד בהשקפת העולם שלו. אבל הוא קיבל את זה יפה מאוד, והראה לנו איך עקרונות השיטה נכונים וחלים גם במקרה הזה. בשלב הבא הפגשנו אותו עם קבוצה של סטודנטים ערבים שעמדנו לשלוח לגרמניה, לראיין ניצולים ממלחמת האזרחים בסוריה".
עוד כתבות בנושא
בכך לא תמה השפעתו של לאוב על תיעוד טראומות עכשוויות בישראל. ב־8 באוקטובר 2023 יזמו אופז וליבנה, יחד עם כמה צלמים ודוקומנטריסטים, מפעל איסוף עדויות של ניצולי הטבח שאירע אך יום קודם לכן. הקבוצה הזאת, "עדות 710", גבתה עד היום כ־1,700 עדויות של ניצולים ונפגעי טראומה: תושבי העוטף, אנשי כוחות הביטחון שלחמו ב־7 באוקטובר, ואפילו כמה אנשים שחוו את הטראומה מרחוק. "היה לנו מקרה של קיבוצניק מהעוטף שב־7 באוקטובר היה בחו"ל", מספר גיל לוין, מנכ"ל הפרויקט. "הוא עקב דרך הטלפון אחרי כל מה שקורה בקיבוץ שלו, וראה את שיחות הוואטסאפ שהתנהלו במשפחה ובין החברים בשעות הקשות ההן. מבחינתו, זו הייתה טראומה לכל דבר".
לוין מספר שהארגון שלו מקפיד על כל כללי לאוב, ומציב את רווחת העדים מעל החשיבות ההיסטורית של העדות. "במקרה שלנו זה נדרש אפילו יותר מאשר בראיונות של לאוב, כי אנחנו מתעדים את הטראומה סמוך מאוד להתרחשותה, ולא שלושים שנה אחר כך. למרות הרצון לרוץ ולתעד, הקפדנו למשל שכל מראיין יעבור קודם היכרות עם כללי האתיקה שניסחנו בעקבות לאוב. אין לנו בהכרח שני מראיינים בכל שיחה, אבל תמיד יש בחדר שני אנשי צוות - אחד מראיין ואחד צלם. בהתחלה נתנו לצלמים גם לראיין, כדי לחסוך במשאבים, אבל מהר מאוד הפסקנו עם זה: הבנו שהצלם מוסח לפעמים מהשיחה בגלל ענייני הצילום, ורצינו שלמראיינים יהיה עם מי לדבר בדרך חזרה מהריאיון. גם על שלומם אנחנו צריכים לשמור.
לאוב בארכיון הקלטות | צילום: מיכה ליבנה
"כמו לאוב, אנחנו מקפידים לא לעמת את העדים שלנו עם 'העובדות'. כבר היו לנו מקרים של בני זוג שהיו יחד בממ"ד בשעות הקשות, אבל זוכרים את האירוע בשני אופנים שונים לגמרי. לא שיש סתירות עובדתיות, אבל הדגשים שונים. היו גם אנשים שהתראיינו סמוך לטבח, כשהטראומה הייתה טרייה מאוד, ואחר כך אמרו ששכחו פרטים חשובים וביקשו להשלים אותם. אנחנו בהחלט מאפשרים למרואיינים להשלים ולתקן עדויות, או לוותר עליהן לגמרי, אם כי היו רק מקרים מעטים של ויתור כזה".
ואחרי שתיארתם את השפעתו הרבה של לאוב, אי אפשר לא להשתאות לנוכח אלמוניותו. איך ייתכן שאדם השפיע בצורה פנומנלית על תחום שמוכר היטב ברחבי העולם, אך שמו מוכר רק לאנשי המקצוע העוסקים בטראומה?
פינצ'בסקי: "כשלאוב התחיל לעסוק בטראומה, הוא לא היה יחידי. זה היה נושא שהקהילה הפסיכיאטרית, הציבור והתקשורת 'גילו' בערך באותו הזמן. התחילו פרויקטים על בוגרי וייטנאם, על נפגעי תקיפות מיניות, ואחר כך גם על ניצולי רצח העם ברואנדה ובבוסניה. זה לא היה מקרה של אדם שמתחיל לבדו עיסוק בתחום ומפיל טור עצום של אבני דומינו, אלא יותר 'צייטגייסט' (רוח הזמן – י"ש) שמאפיין רבים. השפעתו של לאוב על התחום דומיננטית, אבל לא בלעדית. הדברים קרו במקביל, ולאו דווקא בזה אחר זה".
לפי אופז, התשובה נעוצה בצניעות של לאוב. "הוא באמת לא התעניין ביחסי ציבור, ולכן לא השקיע זמן ומשאבים בפרסום. רק הדבר עצמו עניין אותו - להתקדם כמה שיותר בפרויקטים של התיעוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
