כולם, ובעיקר בשמאל, רצו בקרבתה: כאורחת טלוויזיה, כאזרחת כבוד, כשותפה פוליטית וכבעלת ברית. כולם, ובמיוחד בשמאל, שיבחו את עבודתה יוצאת הדופן באו"ם כמדווחת מיוחדת לשטחים הפלסטיניים. פרנצ'סקה אלבנזה הפכה למעין מבצר של הגנה על זכויות האדם: אישה הנאבקת אישית למען הפלסטינים, בעוד בעלה, מאסימיליאנו קאלי, שימש יועץ כלכלי במשרד הכלכלה הלאומית הפלסטיני.
ואז החלה נפילתה. איטית, אך עקבית. מדוע? הכול החל בסוף ספטמבר, כשאלבנזה קיבלה אזרחות כבוד בעיר רג'ו אמיליה. במהלך הטקס אמר ראש העיר: "ישראל חייבת לעצור את רצח העם, וחמאס חייב לשחרר את החטופים". מה? המדווחת המיוחדת של האו"ם יצאה מגדרה. "ראש העיר אתה טועה. אני מוכנה לסלו לך, אבל תבטיח שלא תעשה זאת שוב" אמרה לו על הבמה, מול המצלמות, וגרמה לו להתחייב שלא יזכיר עוד את הישראלים שנחטפו בידי המחבלים.
שבועיים לאחר מכן, בתחילת חודש אוקטובר, עוררה אלבנזה סערה נוספת. במהלך פאנל טלוויזיה העז עיתונאי ימני לצטט את ניצולת השואה ליליאנה סגרה, שאמרה כי בעזה אין רצח עם. המדווחת המיוחדת של האו"ם קמה מיד ועזבה את האולפן. לאחר מכן טענה שניצולת השואה בת ה־95 "אינה אובייקטיבית" ו"אינה צלולה" די הצורך כדי להביע עמדה על השימוש במונח "רצח עם" בעזה. דבריה עוררו ביקורת חריפה, אך עדיין לא זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
הכי מעניין
פרנצ'סקה אלבנזה וגרטה טונברג | צילום: EPA/Riccardo Antimiani
הסקנדל האמיתי ששינה לחלוטין את תדמיתה של אלבנזה התרחש השבוע, כאשר קבוצת מפגינים פרו־פלסטינים פרצה למערכת העיתון האיטלקי ההיסטורי לה סטמפה, השחיתה את המקום וכתבה על הקירות: "Free Palestine" ו"שותפי פשע של ישראל". נציגת האו"ם התייחסה לאירוע המביש ואמרה: "אני מגנה את האלימות נגד לה סטמפה, אבל מגנה גם אתכם – העיתונאים". לדבריה, התקיפה המחפירה והאלימה על מערכת עיתון הייתה אמורה לשמש "אזהרה" לעיתונאים "לחזור ולעשות את עבודתם".
האמירה הקשה עוררה סערה של ממש, שהגיעה עד לראש הממשלה, ג'ורג'יה מלוני. "חמור מאוד שלנוכח אלימות נגד מערכת עיתונאית יש מי שמרמז שהאחריות היא - אפילו חלקית - של העיתון עצמו", אמרה. "אלימות אינה מצדיקה. אינה מקטינה. אינה מתהפכת. מי שמנסה לשכתב את המציאות כדי להקהות את חומרת האירוע עושה מעשה מסוכן. חופש העיתונות הוא עמוד תווך של הדמוקרטיה ויש להגן עליו תמיד, ללא עמימות".
מפגינים פרו-פלסטינים פרצו למשרדי העיתון לה סטמפה | צילום: MAURIZIO BOSIO / AFP
מפגינים פרו-פלסטינים פרצו למשרדי העיתון לה סטמפה | צילום: MAURIZIO BOSIO / AFP
מפגינים פרו-פלסטינים פרצו למשרדי העיתון לה סטמפה | צילום: MARCO BERTORELLO / AFP
גם שר ההגנה, גוידו קרוסטו, התייחס לפרשה והצהיר כי "לא נותנים שיעורים לעיתונאים, פוליטיקאים ושוטרים באמצעות אלימות". שר החוץ, אנטוניו טאיאני, הוסיף: "איננו בצד של מי שטוען שמי שהורס מערכת עיתון טועה אבל מבקש להעביר מסר. אנחנו חיים בדמוקרטיה, והעיתונות חייבת להיות חופשית; לאיש אסור באמצעות אלימות למנוע מעיתון להביע את דעתו. אסור להשתיק אפילו מי שחושב אחרת ממך".
וזה לא הכול. כאמור, בחודשים האחרונים החליטו ראשי ערים רבים באיטליה להעניק לאלבנזה אזרחות כבוד או לדון בהענקתה. ובכן, בעקבות דבריה על פרשת לה סטמפה, חזרה בה עיריית פירנצה וביטלה את הענקת אזרחות הכבוד. ראש העיר, שרה פונארו (יהודייה, אגב), אמרה: "במה שקרה במערכת לה סטמפה לא יכולה להיות גינוי עם 'אבל', ולא יכולים להיות אזהרות לעיתונות".
שליחת האו"ם פרנצ'סקה אלבנזה. | צילום: AFP
בהמשך עוד ביקשה להדגיש פונארו כי "פרנצ'סקה אלבנזה הראתה לא פעם כי היא משדרת מסרים שמפלגים יותר מאשר מאחדים במאבק למען העם הפלסטיני. האירוע האחרון פגע בנקודה חשובה עבורי: חופש המידע. אין לערער עליו. לכן אינני רואה לנכון להעניק לה אזרחות כבוד. אין דבר כזה גינוי מותנה". ככה פשוט, ככנה נכון.
גם רשויות סאסארי ונואורו החליטו לדון מחדש במתן אזרחות כבוד בעקבות דבריה על התקיפה העיתונאית. טורינו, נאפולי וקונאו אף ביטלו את ההצעה. בקיצור, "עורכת הדין של עזה" הפכה למוקצה בקרב ראשי הערים מהשמאל. כך גם בקרב פוליטיקאים, עיתונאים ואינטלקטואלים רבים: במיוחד מאז שאלבנזה הזכירה לעיתונאים שאם הם מותקפים, זה גם נובע מאשמתם בשל מה שהם כותבים.
אנשים מריעים לספינת ה"חנדלה" שיואצת לעזה על הרציף באיטליה | צילום: AFP
הפגנה פרו פלסטינית בדואומו, מילאנו, איטליה | צילום: EPA/MATTEO CORNER
הפגנה פרו פלסטינית מול אוניברסיטה באיטליה | צילום: EPA/RICCARDO ANTIMIANI
המפתיע הוא שהקריסה התדמיתית של עובדת האו"ם, מגיבורה לנידחת, מתרחשת רק כעת. כן, אמירותיה בפרשת לה סטמפה בלתי מתקבלות ומסוכנות, אך הן רק עדות נוספת למגמתיות שהפגינה במשך שנים. כדי להבין באמת מי היא פרנצ'סקה אלבנזה, האם לא הספיקו אמירותיה הקודמות, כגון שלילת היותו של חמאס ארגון טרור, הטענה שלחמאס יש "זכות להתנגד", או כתיבתה כי "קורבנות 7 באוקטובר לא נרצחו בגלל יהדותם אלא כתגובה לדיכוי הישראלי"?
וכיצד ניתן לשכוח את השוואתה בין ישראל לגרמניה הנאצית, או את הטענה שארצות הברית "משועבדת ללובי היהודי"? האם לא הספיקו חקירות UN Watch שתיעדו התנהלות כספית בעייתית, כמו נסיעותיה המפוארת לאוסטרליה ולניו זילנד, שמומנו בידי קבוצות פרו־חמאס? האם לא הספיקו הגינויים מארה"ב, מצרפת ומגרמניה על התבטאויות אנטישמיות? והאם לא הספיק שהיא עצמה הציגה את עצמה כ"עורכת דין", אף שאינה כזו?
פרנצ'סקה אלבנזה בהפגנה פרו פלסטינית | צילום: EPA/FABIO FRUSTACI
העובדה שראשי ערים, פוליטיקאים, עיתונאים ואינטלקטואלים פקחו סוף סוף עיניים בעקבות דבריה על העיתונות - חיובית כשלעצמה. אך נותרת השאלה: כיצד ייתכן שמנגנון האזהרה הופעל רק עכשיו, אחרי שנים של אמירות בעייתיות, האשמות שנויות במחלוקת ועמדות שהגדירו היטב את דמותה? אולי התשובה פשוטה וגם מרה: כל עוד מילים מסוימות נשארות בתחום התעמולה האנטי־ציונית והאנטישמית - ניתן להתעלם מהן.
אך כאשר אמירות מסוימות נוגעות בעצב חשוף - חופש המידע, תפקיד העיתונות ויסודות השיח הדמוקרטי - נושאים מובנים לכל, פתאום אותן אמירות הופכות בלתי נסבלות. בסופו של דבר, נפילתה של פרנצ'סקה אלבנזה אומרת הרבה פחות עליה, והרבה יותר על המדינה שתחילה האדירה אותה ואז השליכה אותה. זה אולי הנתון המדאיג ביותר: לא מה אמרה היום נציגת האו"ם, אלא כל מה שנמנעו מלהוקיע - עד אתמול.
עוד כתבות בנושא
