"מאוריציו מולינארי לא הודח מתפקידו משום שהוא יהודי. הוא הודח משום שאינו 'היהודי הראוי'. כלומר, לא אותו יהודי שמצופה ממנו, ואולי אף נדרש ממנו, לכתוב שישראל גזלה את האדמה הזו במשך שבעים ושש שנים, שהיא הקימה משטר קולוניאלי וגזעני, ושאחרי שבעה באוקטובר היא תכננה וביצעה רצח עם נגד הפלסטינים" (העיתון האיטלקי "איל ריפורמיסטה", אפריל 2024).
כששאלתי את מאוריציו מולינארי אם יסכים להתראיין, תשובתו הפתיעה אותי: "בוודאי. אני בירושלים, בוא אליי הביתה", הוא כתב. מתברר שבמקרה הוא שוהה בימים אלה בישראל, הרחק מהסערה שהתעוררה סביבו באיטליה, ושבשיאה פוטר מתפקידו כעורך הראשי של העיתון הנפוץ במדינה. וכך, בבוקר יום ראשון אני מגיע לבית היפה שמולינארי מחזיק בירושלים: חלל רחב ומואר, שמשלב באופן הרמוני בין האסתטיקה העתיקה של העיר ליופי המהודר של איטליה. אשתו מקבלת את פניי בחיוך רחב, והוא כבר מחכה לי בסלון, עם בקבוק מים מוגזים על השולחן. לא סודה, חס וחלילה, אלא מים מוגזים אמיתיים, כמו שרק באיטליה יודעים להגיש.
בעולם תקשורתי גלובלי כמו זה שאנו חיים בו, מפתיע לגלות ששמו של מולינארי, אחד העיתונאים החשובים והמשפיעים ביותר באיטליה ובמקרה גם יהודי מן המניין, כמעט אינו מוכר בישראל. מולינארי, עד לא מכבר העורך הראשי של "לה רפובליקה", הוא עיתונאי, מסאי, סופר, אינטלקטואל, פרשן ומומחה למלחמות וסכסוכים, ואחד הקולות הבולטים כיום בשיח באיטליה על המלחמה בין ישראל לחמאס. ומעבר לכל זה, מולינארי הוא אדם ששילם מחיר אישי ומקצועי כבד על היותו יהודי.
"ההפגנות החלו הרבה לפני שדובר על משבר הומניטרי בעזה". עצרת תמיכה בחמאס, במילאנו | צילום: אי.פי.איי
מכיוון שנולדתי וגדלתי באיטליה, אני רגיל זה שנים רבות לראות אותו בפאנלים הפוליטיים בפריים־טיים של הטלוויזיה האיטלקית, לקרוא את הראיונות החדים שהוא עורך עם שרים וראשי ממשלות, ולדפדף בספריו הרבים, שרובם הפכו לרבי־מכר באיטליה. ההיכרות הווירטואלית והחד־צדדית הזו הפכה אחרי שבעה באוקטובר אישית והדדית יותר. שנינו נכנסנו - כל אחד בקנה המידה שלו – למשבצת אויבי הציבור בשל יהדותנו ובשל האופן שבו סיקרנו את המלחמה במזרח התיכון. שנינו, למשל, הוכנסנו לרשימה השחורה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית החדשה, שהגדירה אותנו כ"סוכנים ציונים" וקראה להחרים אותנו. במקרה שלי זה לא היה מפתיע: עיתונאי יהודי, חובש כיפה, שעלה לישראל, שירת בצה"ל ומסקר את המלחמה בעזה היישר מהמדינה היהודית - כנראה זה יותר מדי. כמעט כל כתבה שפרסמתי בעיתונות האיטלקית בשנתיים האחרונות גררה איומים על חיי, קללות גזעניות ברשתות החברתיות (חלקן כבר ממתינות להליך משפטי) וקריאות לפטר אותי מהעיתון ליברו קווטידיאנו, שבו אני כותב. גם כאשר חשפתי עובדות פשוטות - כמו נתוני הצמיחה הדמוגרפית בעזה למרות "רצח העם", זיוף תמונות של ילדים עזתים רעבים, או נוכחות מדאיגה של תומכי חמאס ברחבי אירופה - התגובות היו משולחות רסן. אבל העורך הראשי של לה רפובליקה שמר על קו ניטרלי לאורך כל המלחמה, ובכל זאת התגובות כלפיו היו אלימות, מלאות שנאה עיוורת.
עוד על אירופה
בחודשים האחרונים יצא לנו לשוחח על כך לא מעט, ומשיחה לשיחה הרגשתי שצריך לתת פומבי כאן בארץ לסיפורו של מולינארי ולמחיר שהוא משלם על מחויבותו לקיומה של מדינת ישראל. חשוב לציין שלמרות מעמדו הציבורי, מדובר באדם ששומר היטב על פרטיותו, ואפילו מעט אניגמטי. הוא כמעט לא מדבר על עצמו, על תחושותיו או על עמדותיו האישיות. הסגנון העיתונאי שלו מאופק, אנליטי, אפילו כירורגי. הוא מתמקד בעובדות, לא בהשערות ולא בספקולציות. לא מזוהה עם אף מפלגה, לא חבר בשום תנועה שעשויה למקם אותו על המפה הפוליטית. עד לאסון שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד, מעטים באיטליה ידעו שהוא יהודי. גם עמדותיו הפוליטיות נותרו עד היום תחת מעטה במסתורין. לכן הופתעתי מאוד ממה שקרה מהלך השעתיים של שיחתנו. בין קירות ביתו פגשתי מאוריציו אחר. חשוף יותר, פגיע יותר, רגשי יותר, כאוב יותר. עדיין אותו אדם בעל יכולת ניתוח יוצאת דופן של העולם סביבו, אבל הפעם הוא מוכן לדבר גם על עולמו הפנימי.
"יש לי חבר טוב שגר בישראל, עידו שמו", פותח מולינארי. "גדלנו יחד ברומא, וגם אחרי שדרכינו נפרדו, שמרנו על קשר מיוחד. כשמשהו חשוב קורה בישראל, אני יודע שהוא יהיה הראשון לספר לי. עוד לפני סוכנויות הידיעות והכתבים בשטח, עידו הוא זה שמרים אליי טלפון. בשבעה באוקטובר, בשעה שש וחצי בבוקר, קיבלתי ממנו הודעה. הופתעתי. למה הוא שולח לי הודעה בשבת, ועוד בשעה כזאת? כשצפיתי בסרטון, לא האמנתי למראה עיניי: מחבלי חמאס נוסעים בחופשיות על טנדר בשדרות. שאלתי את עידו אם הוא בטוח שהסרטון אמיתי. הוא השיב שעדיין אין לו תשובה, אבל אם כן, מדובר באירוע חסר תקדים. כעבור עשרים דקות הוא כבר אישר: אנחנו בעיצומו של אירוע חסר תקדים".
לאחר שצפה בתיעודים הנוראים של פשעי חמאס בעוטף, מולינארי לא היה מסוגל להישאר בבית. הוא נסע מיד למערכת העיתון, וכבר בדרך החליט שעליו לטוס לישראל בהקדם האפשרי. ימים ספורים לאחר מכן נחת בנתב"ג והתמקם במלון ענבל בירושלים, שהיה מלא מפונים. "הדבר הראשון שעשיתי היה לצאת להליכה ברחבי העיר", הוא נזכר. "ציפיתי לאווירה סוערת, אך רחובות ירושלים היו שקטים וריקים כמעט לחלוטין. הופתעתי מאוד. חבר ותיק ששמע ממני על המחזה המשונה, הסביר לי בפשטות: 'מאוריציו, ככה נראית מלחמה אמיתית'".
המשפט הזה טלטל את העיתונאי הוותיק, שכבר סיקר רבות מהמלחמות על פני כדור הארץ בעשורים האחרונים. "מעולם לא ראיתי את ישראל במצב כזה. למחרת נסעתי לאחד ממשרדי הממשלה כדי לפגוש איש ציבור בכיר מאוד שאני מכיר כבר שנים רבות. לא אנקוב בשמו, אך אומר שפניו היו שונות מכפי שהכרתי. חיוורות, אפורות כמעט. שאלתי אותו מה קרה. 'ידידי, התעוררנו למציאות כואבת', הוא השיב. 'גילינו מחדש ששכנינו לא רוצים אותנו כאן'. שבוע לאחר מכן חזרתי לאיטליה, נושא על כתפיי אחריות כבדה: להעביר לציבור האיטלקי את כל מה שראיתי, שמעתי וחוויתי".
צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
אבל כששב לארצו, ציפתה למולינארי הפתעה נוספת, מטלטלת לא פחות מהשקט ברחובות ירושלים. "נדהמתי לגלות עד כמה דעת הקהל באיטליה נטולת אמפתיה כלפי הקורבנות הישראלים. זה הכה בי. אני, שנולדתי וגדלתי באיטליה, שתרבותה היא חלק בלתי נפרד ממני ואני חב למדינה הזאת את כל מה שאני יודע - פשוט לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שחלק ניכר מהאיטלקים לא חשים שום הזדהות כלפי קורבנות שבעה באוקטובר. אפס כאב. השאלה הזאת לא נתנה לי מנוח. הייתי בהלם אמיתי".
התדהמה הלכה והעמיקה כשראה ברשתות החברתיות תיעוד של צעירים קורעים את תמונות החטופים שהודבקו על קירות בערי איטליה ובמדינות אחרות. "הסרטונים האלו החלו להופיע עשרה ימים אחרי הטבח", הוא מדגיש. "כלומר, זה קרה הרבה לפני שהעימותים עם חיזבאללה, החות'ים ואיראן הסלימו, והרבה לפני שדובר על משבר הומניטרי בעזה. באותו שלב, כל מה שהעולם ראה הוא הטבח שביצע חמאס באזרחים ישראלים - ובכל זאת, כבר אז נשמעו קולות שמגנים את ישראל. שוב שאלתי, איך זה ייתכן? אז הבנתי לראשונה שהעם היהודי נמצא בעיצומו של מפנה היסטורי. הרי אתה, אני, כולנו גדלנו בעולם שבו האמפתיה כלפי יהודים הייתה מובנת מאליה. זו הייתה המורשת של תקופת השואה: לא משנה מהי עמדתך הפוליטית, ברגע שיהודי סובל - אתה אמפתי, אתה מזדהה. סוף פסוק.
"לראשונה בחיי המקצועיים הרגשתי מבולבל, מוצף שאלות שלא הצלחתי למצוא להן תשובה. הייתי זקוק למישהו שיסביר לי, בפשטות ובבהירות, מה קורה סביבי. עזבתי הכול ונסעתי אל ידידי סמי מודיאנו, ניצול אושוויץ ואיש של שלום. במשך שעה שלמה שוחחנו על כל דבר חוץ מהשאלה שבגללה באתי. דיברנו על נושאים רחוקים ממשברים, ממלחמות, מהכאב. רק אחרי שעה של שיחת חולין, סמי התחיל לדבר באמת".
"ברור לי שאני לא אובייקטיבי, אבל אני לא שופר". מולינארי בטלוויזיה האיטלקית | צילום: Stefania D'Alessandro, גטי אימג'ס
קולו של מולינארי נחנק ועיניו מתמלאות דמעות. הוא לוגם מהכוס, שותק לרגע ואז ממשיך בסיפורו. "סמי אמר לי: 'צפיתי שוב ושוב בסרטונים שמתעדים את פשעי חמאס בקיבוצים, ואתה יודע מה נגע בי יותר מכול? שבזמן שהם טבחו ביהודים, הם צחקו. הם היו שמחים, מאושרים. וזה בדיוק אותו חיוך שפגשתי במחנות ההשמדה, בכל פעם שנאצי רצח אסיר יהודי. שם הבנתי שהחיוך הוא הצל של השנאה. רק מי ששונא באמת, מסוגל לצחוק בזמן שהוא מבצע את הפשע. ההיסטוריה חזרה על עצמה'.
"יצאתי מביתו של סמי עם תובנות חדשות. מצאתי את התשובות שחיפשתי כל כך. הייתי סוף־סוף מוכן לחזור ולעשות את עבודתי - להסביר לאחרים את המציאות שסבבה אותי".
האמת שמאחורי מספר ההרוגים
לא קל לספר מלחמה לקהל שכבר הספיק לשכוח את פירוש המילה. כשאני שואל את מולינארי איך עושים זאת, הוא משיב: "אני עבדתי ככתב מלחמות במשך שנים רבות ובזירות שונות ברחבי העולם, כולל במזרח התיכון. במהלך מבצע צוק איתן אף סיקרתי עבור התקשורת האיטלקית את הנעשה בתוך רצועת עזה. משום כך אני יודע היטב שבזמן סכסוך, יש רק דרך אחת להתקרב לאמת: להיות בשטח ולהעניק קול לשני הצדדים. זה מה שעשיתי כעיתונאי, וזה העיקרון שהנחה אותי כשעברתי לעמדת עורך ראשי. גם כשאני לא מסכים עם הערכים או העמדות של מי שנמצא בצד השני, חשוב בעיניי לשמוע ולהשמיע את קולו. לכן כשביקרתי בישראל אחרי הטבח, נסעתי גם לרמאללה כדי לראיין שם את נציגי פת"ח. בנוסף, יצרתי מיד קשר עם כתב פלסטיני שחי בג'בליה, וביקשתי ממנו לכתוב עבורי על המציאות כפי שהיא נראית מעיניו. ידעתי היטב שכל תיאור שיגיע משם עובר דרך הפריזמה של חמאס, אבל גם ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. השירות שאני מבקש להעניק לקוראיי הוא לפרוס בפניהם שני סיפורים, ולתת להם את האפשרות לבחור בעצמם במה להאמין".
ובכל זאת הואשמת ב"ציונות־יתר" ובהפצת תעמולה פרו־ישראלית מובהקת.
"בהתחלה ההתנגדות כלפיי לא הורגשה באופן אקוטי. להפך, הקו שהובלתי דווקא עורר עניין בקרב הקוראים. רק כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה החלה ההידרדרות. זכור לי במיוחד אירוע מסוים שהדליק אצלי את כל נורות האזהרה. במרץ 2024 הוזמנתי להרצות באוניברסיטה בנאפולי על המציאות הגאופוליטית במזרח התיכון - כותרת כללית שלא התמקדה רק בישראל ובעזה. כשהגעתי לאוניברסיטה, ניגשו אליי אנשי המשטרה וביקשו שלא אכנס: כמה מפגינים אלימים התאספו שם, נושאים שלטי 'ציונים החוצה' ונחושים לשבש את האירוע. למעשה הם תכננו לשבור את החלון הגדול של האולם ולפרוץ פנימה. נעניתי לבקשת המשטרה ובחרתי לא להרצות, אך ביקשתי לפגוש את המפגינים בחדר סגור, פנים אל פנים. רציתי להקשיב להם, להבין מה מניע אותם. תשובתם הייתה שלילית, הם החליטו לא לפגוש אותי. באותו רגע הבנתי שהמאבק שלהם אינו לגופו של עניין, אלא לגופו של אדם. המפגינים לא דחו את דעותיי, הם דחו אותי".
יש ביסוס כלשהו לטענות שהופנו נגדך? משהו בסגנון שלך היה עשוי ליצור את הרושם שאתה שופרה של ישראל באיטליה?
"ברור לי שאני לא אובייקטיבי, אין דבר כזה אובייקטיביות, אבל אני לא שופר. אני דוגל בעיתונות טובה, כלומר בשיטת הצינור: אני רק כלי שדרכו עובר הסיפור. תמיד ניסיתי לצמצם את עצמי ככל האפשר, כדי לתת לאחרים להשמיע את קולם. אני לא הסיפור, אני רק זה שמספר אותו. במהלך הקריירה שלי הייתי באיראן, בעיראק, בלבנון, בלוב. נפגשתי עם ערפאת שלוש פעמים, עם קדאפי, עם ארדואן, ראיינתי את ולאיתי, יועצו של ח'אמנאי. אני בכלל לא עוסק באידאולוגיה, אני עוסק בסיפורים. לכן התחושה שלי היא שכל השנאה שהופנתה כלפיי - ההפגנות נגדי, האיומים על חיי, קמפיין ההשתקה, הגרפיטי ברחובות - כל אלה נעשו בשם אידאולוגיה. וזה, מבחינתי, הקצר האמיתי: הקרב כאן איננו רק פוליטי, הוא על השיטה. מי שמגנה אותי, מאמין שרק לדעה שלו יש זכות קיום. אני, לעומתו, מאמין שלכל אדם יש זכות להשמיע את קולו. אני אומנם היחיד באיטליה שראיין את נתניהו אחרי שבעה באוקטובר, אבל אני גם היחיד שהעסיק כתב מעזה. כנראה השיטה הזאת לא מקובלת על הפרו־פלסטינים".
בדיעבד, היית משנה משהו בהתנהלות שלך?
"אני מקבל כל ביקורת, אבל עומד מאחורי הדרך שבחרתי. אין ספק שהכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה הביאה לעלייה במספר האזרחים הבלתי מעורבים שנהרגו ברצועה. זו עובדה מצערת וכואבת. אך באותה נשימה, אין גם צל של ספק שחלק גדול מהם נהרגו משום שחמאס בחר להשתמש בהם כמגן אנושי. אני סבור שחשוב מאוד לדבר על מספר ההרוגים בעזה, אבל חשוב לא פחות לשאול מדוע הם נהרגו, מה מסתתר מאחורי המספרים. אם לא נעמיק בהבנה של ההקשר, נחזור על אותן שגיאות. אני בסך הכול ניסיתי להסביר את המורכבות, ועל כך איני מתחרט לרגע".
אין מקום בטוח
מולינארי מעדיף לא לחשוף מה בדיוק התרחש בתוך מערכת העיתון "לה רפובליקה" בחודשים שאחרי שבעה באוקטובר. "יש דברים שעדיין מוקדם מדי לדבר עליהם. הזמן יעזור לנו להבין את מה שקרה", הוא רומז. עם זאת, עובדה אחת ידועה היטב: באפריל 2024 החליטה אספת העיתונאים של לה רפובליקה על הדחתו של מולינארי מתפקיד העורך הראשי, מהלך שהוביל בפועל לפיטוריו.
עומדת איתן מול הקמפיין האנטי־ציוני. ראש ממשלת איטליה, מלוני עם נשיא המדינה הרצוג | צילום: אי.פי.איי
התקשורת באיטליה עסקה בנושא בהרחבה. "מהפך בלה רפובליקה: החל מיום שני הקרוב, מאוריציו מולינארי לא ישמש עוד כעורך הראשי של העיתון. ההודעה מגיעה לאחר תקופה סוערת במיוחד, שבמהלכה הכריזה מועצת העורכים, שכבר הצביעה אי־אמון במולינארי, על שביתת מערכת", דיווח העיתון לינדיפנדנטה. "בשנים האחרונות, מקרים שבהם צוות מערכת באיטליה הביע אי־אמון בעורך הראשי היו נדירים מאוד, אבל מדובר בתוצאה של רצף טעויות מצד ההנהלה - מהאשמות נגד הקריקטוריסט זרוקלקר על תמיכתו לכאורה בחמאס, ועד לצנזורה שהופעלה נגד הזמר גאלי, לאחר שצעק 'עצרו את רצח העם בעזה'", סיפר העיתון איל פאטו קוטידיאנו. כמה דמויות פוליטיות וקולגות מעולם העיתונות יצאו להגנתו של מולינארי, אך דינו כבר נחרץ: הוא נאלץ לעזוב את אחד התפקידים הנחשקים והמרכזיים ביותר בנוף התקשורת האיטלקי.
הרגשת אכזבה מהיחס שקיבלת בתוך מערכת העיתון?
"העיתונות שייכת לקהילה האינטלקטואלית, ולפיכך טבעי לגמרי שכאשר עורך ראשי מנווט את הקו של העיתון, יתגלעו מחלוקות. זו המהות של מערכת עיתונאית חיה ונושמת. בארבע שנותיי כעורך העיתון נשאתי באחריות מלאה ובלעדית לכל מילה שפורסמה. עבדנו כולנו בשותפות מלאה, אבל המילה האחרונה תמיד הייתה שלי. הדבר החריג בעיניי לא היו ההתנגדויות הפנימיות, שהן כאמור חלק מכל מערכת בריאה, אלא ההתנגדויות החיצוניות. אני מדבר על קמפיין ממוקד שמטרתו הייתה לערער את שיטת העבודה שלי, וגרוע מכך: קמפיין אישי, חריף ואלים, שנועד לפגוע בי כאדם".
דוגמה מוחשית לכך ניתנה ביולי השנה, לאחר שמולינארי מתח ביקורת על שליחת האו"ם פרנצ'סקה אלבנזה - פעילה פרו־פלסטינית שבין היתר סירבה לגנות את חמאס וקבעה שהוא "ארגון פוליטי" ולא "ארגון טרור". למחרת הופיעה כותרת מבישה בעיתון מאטינו די פוג'יה: "מולינארי היהודי תוקף את פרנצ'סקה אלבנזה". השימוש בזהות הדתית של העיתונאי ככלי רטורי לפגיעה בו ולערעור הלגיטימציה של עמדתו, היה הפרה בוטה של כללי האתיקה העיתונאית. באותה הזדמנות פורסם מכתב פתוח נגד מולינארי, בחתימתם של מאה משפטנים. "צפינו, בתחושת תדהמה וזעם בריאיון שבו מולינארי תקף את השליחה המיוחדת של האו"ם לזכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים, פרנצ'סקה אלבנזה, תוך שימוש בטענות בעלות אופי מובהק של השחרה - כגון מימון כביכול מצד חמאס והאשמה ב'אנטישמיות', טענה שהפכה זה מכבר לכלי ריק וחסר גבולות שמופנה בבוז כלפי כל מי שמעז למתוח ביקורת על ממשלת ישראל. אנו עדים בבירור לניסיון ל'התנקשות מוסרית' של ממש", כך נטען במכתב, שתורגם לאנגלית, רוסית, ערבית וטורקית.
באותו חודש הוזמן מולינארי להשתתף בפסטיבל תרבות וספרות בסרדיניה. שוב, הגעתו עוררה סערה. בהודעה לתקשורת שפרסם הארגון הטרנס־פמיניסטי מאלאריטס נכתב: "אנו נאלצות להביע בפומבי את הסתייגותנו מהחלטת עיריית איגלסיאס לתמוך, באמצעות מימון ציבורי, בהשתתפותו של מאוריציו מולינארי - ציוני מוצהר, תועמלן של הנרטיב הישראלי ומכחיש רצח העם המתחולל נגד העם הפלסטיני - במסגרת הפסטיבל".
מולינארי הוא לא היהודי־איטלקי היחיד שספג יחס עוין מאז שבעה באוקטובר בגלל מוצאו; כזה היה גורלם של יהודים רבים בעלי פרופיל ציבורי גבוה. עם אלה אפשר למנות את ליליאנה סגרה, ניצולת אושוויץ וסנאטורית לכל החיים בפרלמנט האיטלקי; אדית ברוק, סופרת עטורת פרסים וניצולת אושוויץ אף היא; דוד פארנצו, מנחה טלוויזיה ורדיו פופולרי; ועמנואלה פיאנו, חבר פרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית. הם ואחרים הפכו בן לילה לפרסונה נון גרטה בארצם - בשל תמיכתם הגלויה או המרומזת בישראל, ובשל זהותם היהודית. הם סבלו מחרמות, מאיומים אלימים ומקריאות לעזוב את מקום עבודתם. במקרה הטוב הם התבקשו פשוט להנמיך את הקול, ואם אפשר לא להתבטא בכלל. תודה.
שנאת היהודים שצפה פתאום אל פני השטח, העמידה את יהדות איטליה כולה במצב שלא הכירה. יהודים שמעולם לא ביקרו בישראל, מוצאים עצמם פתאום בצומת דרכים שמצווה עליהם לבחור בין זהותם האיטלקית או האירופית ובין זהותם היהודית־ציונית. למרבה ההפתעה, רבים מהם בוחרים באפשרות השנייה. יתרה מזאת, רבים חותכים בחדות מהשמאל הרדיקלי אל הימין הקיצוני, מהפך שמבטא את הסערות הפנימיות והקונפליקטים העמוקים שהם חווים.
הצליח לדחוק את שדה הקרב אל מחוץ לגבולות המדינה. נתניהו ומולינארי | צילום: באדיבות המצולם
"בקרב יהודי איטליה, ובעיקר אלה המזוהים עם השמאל, אפשר לראות היום הבנה הולכת ומעמיקה של האיום שמציבה האנטי־ציונות", אומר מולינארי בטון האנליטי המזוהה עמו - וניכר שהוא חש בנוח יותר לדבר על תהליכים כלליים מאשר על חוויות אישיות. "רבים מהיהודים בשמאל האיטלקי מתחילים לזהות את הקו שמפריד בין ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל ובין שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל. הרי בשנת 1982, כשהחלה מלחמת לבנון הראשונה, המחאה באירופה הופנתה כלפי בגין ושרון. היום הביקורת היא על עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית בלב המזרח התיכון. לכן, יהודים רבים בוחרים לצאת מהשקט היחסי של חייהם הפרטיים ולהיחשף בזירה הציבורית והחברתית, כדי להיאבק בגל האנטי־ציוני הגואה. זו תופעה שלא התקיימה לפני שבעה באוקטובר, והיא מעידה על שינוי עומק. אנחנו רואים יהודים בעלי עמדות שמאל מובהקות מקבלים החלטות אמיצות ומפתיעות".
התהליך הזה, לדבריו, מתאפשר גם בזכות העמדות של הימין האיטלקי החדש. "ממשלתה של ג'ורג'יה מלוני היא כיום אחת הממשלות הבודדות בעולם המערבי שעדיין עומדות איתן מול הקמפיין האנטי־ציוני", קובע מולינארי. "זה לא דבר מובן מאליו. אנחנו חיים במציאות כמעט פרדוקסלית: שמונים שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, ממשלה איטלקית המזוהה עם הימין הקיצוני, בראשות מפלגה שמקורה בכלל בתנועה הפאשיסטית - הפכה לשכפ"ץ המדיני העיקרי של ישראל באירופה ולמגינת ביטחונם של יהודי איטליה. מי שחוקר לעומק את תנועת הימין באיטליה, מבין עד כמה חריגה ההתנהלות של מלוני. התוצאה היא שיותר ויותר יהודים איטלקים חשים ביטחון דווקא תחת ממשלה ימנית. כן, גם יהודים שרחוקים מאוד מלהיות ימנים בעצמם, ושמעולם לא חשבו להצביע למלוני".
האם יהודי איטליה מבינים בזמן אמת את גודל המפנה ההיסטורי שמתרחש לנגד עיניהם?
"כרגע הם בעיקר בהלם. קשה להם לעכל את עוצמת השנאה, את גלי האיבה ואי־הסובלנות שמציפים אותם ביומיום. נכון, מספר התקיפות הפיזיות נגד יהודים באיטליה נמוך יחסית למה שמתרחש בבריטניה, צרפת, גרמניה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, אבל גם כך הנתונים גבוהים מתמיד, חסרי תקדים. יהודי איטליה חיים בתחושה של מגננה מתמשכת, ובמצב כזה קשה לפנות מקום להבנה היסטורית רחבה. עוד לפני שהם מנסים לפרש את המציאות, הם פשוט מנסים לשרוד אותה, ועסוקים בפענוח שאלות שאמורות להיות טריוויאליות לחלוטין. האם אני יכול לצאת מהבית עם כיפה? האם זה בטוח לשלוח את הילדים לבית ספר יהודי? האם כדאי לענוד שרשרת עם מגן דוד ברחוב? שאלות שבמשך עשרות שנים, מאז 1945 ליתר דיוק, לא העסיקו אותם כלל".
מה מאפיין את גל האנטישמיות שמכה בימים אלה ברחבי העולם?
"לאנטישמיות המודרנית יש פנים מוכרות ופנים חדשות, מטרידות לא פחות. את המאפיינים הישנים אין צורך לפרט, לצערנו כולנו כבר מכירים אותם היטב, אבל כדאי להתעכב על מאפיין אחד חדש, יוצא דופן בחומרתו. בעבר, גילויי האנטישמיות היו מקומיים, תחומים לנקודה גאוגרפית אחת. פרשת דרייפוס התרחשה בצרפת והייתה רלוונטית ליהודי צרפת. הפוגרומים פקדו את יהודי אוקראינה בלבד. אפילו בתקופת השואה, יהודי אוסטרליה, קנדה וארצות הברית לא חיו תחת איום. היום, גל השנאה כלפי ישראל מקרין על כל יהודי באשר הוא. לא משנה אם הוא גר בניו־יורק, בפריז, בלונדון או בסידני - עצם הזהות שלו הופכת אותו למטרה. לאורך כל ההיסטוריה לא קרה שיהודים בכל רחבי העולם חיו תחת תחושת איום קיומי בו־זמנית. מעולם לא, עד עכשיו".
ניצחון נוסח בן־גוריון
מאוריציו מולינארי, 61, מתגורר במילאנו. הוא נשוי למיקול ברכה, יהודייה ממוצא איטלקי־לובי, ולהם ארבעה ילדים. בצעירותו למד במכללת האריס במנצ'סטר, באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שם קיבל תואר ראשון במדעי המדינה בשנת 1989. בהמשך סיים לימודי תואר בהיסטוריה באוניברסיטת לה־ספיינצה ברומא.
בעיתונות הוא עוסק מאז 1984. במשך למעלה מעשור, החל מ־1997, שהה בניו־יורק ככתב העיתון האיטלקי לה סטמפה. לאחר מכן שימש תקופה קצרה ככתב בבריסל ובירושלים, וב־2016 חזר לאיטליה ומונה לעורך הראשי של לה סטמפה. ארבע שנים אחר כך קיבל את תפקיד העורך הראשי של העיתון לה רפובליקה.
מאוריציו מולינרי | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
היום, לאחר פיטוריו המתוקשרים, נראה כי מולינארי פופולרי באיטליה יותר מאי פעם. הוא מופיע מדי יום בתוכניות האקטואליה הנצפות ביותר ומפרשן את הסוגיות הבוערות שעל סדר היום, ובהן כמובן מלחמתה של מדינת ישראל בשבע חזיתות שונות. במקביל הוא ממשיך לפרסם טור דעה שבועי בלה רפובליקה. בתחילת שנת הלימודים הקרובה הוא יעביר בבית הספר לתקשורת ע"ש סמי עופר שבאוניברסיטת רייכמן קורס בנושא "תקשורת ודמוקרטיה".
את מעט הזמן הפנוי שיש לו מקדיש מולינארי לכתיבת ספרים, שרובם עוסקים בגאופוליטיקה. בין השנים 2000 ו־2015 הוא פרסם בממוצע ספר אחד לשנה. אחד מספריו הבולטים, "ח'ליפות הטרור: מדוע המדינה האסלאמית מאיימת על המערב", זכה לשבחים והוגדר מפי הסופר רוברטו סביאנו כ"ספר שכולנו צריכים לקרוא". ספרו האחרון של מולינארי עד כה, "המלחמה החדשה נגד דמוקרטיות: כיצד אוטוקרטיות רוצות להפוך את הסדר הבינלאומי" (2024), ממשיך את הקו הנרטיבי שמאפיין את כתיבתו של העיתונאי הבכיר בשנים האחרונות, ומציע גם נקודת מבט שונה על מאבקה של מדינת ישראל להתקיים במזרח התיכון.
"דעת הקהל האירופית רואה במלחמה בעזה המשך ישיר, כמעט אוטומטי, של הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוותיק", מסביר מולינארי. "בכך בדיוק טמונה הבעיה. רוב הציבור האירופי מתעלם משני רבדים מהותיים שמאפיינים את המלחמה הנוכחית: תפקידה של איראן בבניית תיאום אסטרטגי רחב שמחבר בין עזה, לבנון ותימן; והמעורבות של רוסיה וארצות הברית, בניסיון לעצב מחדש את מאזן הכוחות במזרח התיכון. רוב האירופים מתמקדים רק בעזה, ולא מצליחים לראות את התמונה הגדולה".
בספרו, וכך גם בשיחתנו בסלון ביתו, הוא אינו חוסך ביקורת נוקבת מישראל, מהאסטרטגיה שלה בשדה הקרב, ובפרט מהובלת הנרטיב של המלחמה. "ישראל מנהלת היום מלחמה קלאסית, מסורתית, שעה שהיא נקלעה למעשה למלחמה היברידית", אומר מולינארי. "זו מלחמה שבה הפלישה הפיזית לשטח האויב מלווה במתקפה תקשורתית ואינפורמטיבית, שמטרתה לשבש את החברה האזרחית ולטשטש את גבולות המציאות".
לדבריו, זה מה שעשתה רוסיה בעת פלישתה לאוקראינה, וכך פעל גם חמאס בשבעה באוקטובר. "במלחמה היברידית, הקרב על השטח והקרב על התודעה שווים זה לזה בחשיבותם. מבחינה צבאית, חמאס אומנם חלש מצה"ל, אך הוא מצליח להחליש את ישראל בזירה התודעתית באמצעות קמפיינים שיטתיים של דיסאינפורמציה והפצת פייק ניוז ברשתות החברתיות, שהפכו בימינו לנשק לכל דבר ועניין. ישראל, לצערי, הבינה זאת מאוחר מדי. במקום להתאים את עצמה לאופייה של המלחמה החדשה, היא נקטה גישה ישנה, בנוסח התנהלותה של ארצות הברית במלחמה בעיראק ב־2003: ניסיונות חוזרים ונשנים 'לתקן את האמת', להסביר, להבהיר, לשכנע. אבל זו בדיוק הטעות: מלחמה היברידית לא שואפת לחשיפת האמת, אלא משתמשת בשקרים כדי לפורר את האויב מבפנים. הטעות האסטרטגית של ישראל הייתה תפיסתית. היא הגדירה לעצמה שבע זירות עימות, אך החמיצה את השמינית - הזירה האינפורמטיבית. הזירה הזאת איננה שולית, היא איננה נלווית. היא שדה קרב לכל דבר".
מה אתה חושב על תפקודו והחלטותיו של נתניהו מתחילת המלחמה ועד היום?
"נתניהו מצא עצמו מתמודד עם האיום הקיומי החמור ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. מבחינה צבאית, הוא אימץ את עקרון הליבה של אסטרטגיית בן־גוריון: לדחוק את שדה הקרב אל מחוץ לגבולות המדינה, לעומק שטח האויב. בכך הוא עשה את הדבר הנכון. כיום הלחימה מתנהלת ברצועת עזה, בדרום לבנון ובדרום סוריה, מה שמאפשר לאזרחי ישראל להמשיך לקיים שגרת חיים, עד כמה שניתן".
וזה חלק מהטראומה הקשה של שבעה באוקטובר: חשיפת נקודות תורפה במערכות האבטחה של מדינת ישראל, והמחשת האפשרות של מלחמה בתוך שטחה.
"בדיוק. מדינה כה קטנה ופגיעה לא יכולה להרשות לקרבות להתנהל בתוכה, אלא אך ורק מחוץ לגבולותיה. אבל בניגוד לתקופת בן־גוריון, ישראל של היום אינה נתונה רק תחת איום חיצוני, אלא גם שסועה מבפנים. הקרע החברתי שנפער בעקבות הרפורמה המשפטית הוביל לתחושת שבר פנימי חסר תקדים. אני מבין את המניע של נתניהו להתמודד עם הכוח העודף שצברה האליטה המשפטית, אבל מה שאני לא מצליח להבין הוא מדוע, לנוכח מצב החירום הביטחוני החריף שנוצר, ראש הממשלה לא ידע לעצור את הרפורמה. כאשר האיום החיצוני כה עוצמתי, אין דבר חשוב יותר מאשר אחדות פנימית".
במבט קדימה, איך אתה רואה את סיומה של המלחמה? מה יהיו פניו של המזרח התיכון ביום שאחרי?
"אני מאמין שהסכמי אברהם הם תהליך בלתי ניתן לעצירה. יש להם דינמיקה פנימית שנועדה להתעצם. ההיווצרות של מרחב שגשוג ופיתוח שמשתרע מהודו דרך אירופה ועד ארצות הברית, משנה את פני האזור. המזרח התיכון הופך למוקד של הזדמנויות ורווחה, מה שיוצר אינטרס משותף למדינות ערביות ולמדינת ישראל. הרי כוחם של הסכמי אברהם נעוץ בכך שטבעם אינו פוליטי, אלא כלכלי: זו שפה משותפת שמובנת לכולם".
מתי החזון הזה יתממש?
"אני סבור שבטווח הבינוני הסכמי אברהם ישובו לשולחן הדיונים, והשחקניות המרכזיות יהיו ישראל וערב הסעודית. סימן שאלה גדול מרחף מעל כוונותיה של טורקיה, שיכולה להשפיע רבות על התפתחותו של התהליך. השאיפה היא כמובן להרחיב את מעגל השותפות ככל האפשר - לא במקרה מוזכרות לאחרונה גם מדינות כמו סוריה, אזרבייג'ן ואינדונזיה, ואם תרשה לי ניחוש לא זהיר, איני פוסל את האפשרות שגם רוסיה תמצא את דרכה לתוך החזון הזה. אם אכן כך יהיה, ייתכן שאנחנו ניצבים מול נקודת מפנה של ממש".
ועד אז, מה צריכה ישראל לעשות כדי לשפר את תדמיתה בעולם?
"ישראל חייבת להיות חלק בלתי נפרד מברית אזורית ובינלאומית רחבה. זה לא רק עניין של אינטרס מדיני - זה לקח היסטורי. מחנה ההשמדה הראשון ששוחרר על ידי הצבא האדום היה מיידנק, בתחילת 1944. ובכל זאת חודשים לאחר מכן, יהודי רודוס, ובהם גם ידידי סמי מודיאנו, נשלחו למחנות השמדה אחרים. כלומר, העובדות היו ידועות, בעלות הברית כבר הבינו שיש תוכנית שיטתית להשמדת העם היהודי, ועדיין הן לא פעלו לעצור אותה. אלי ויזל, שזכיתי להתפלל איתו במשך שנים רבות וטובות באותו בית כנסת בניו־יורק, אמר פעם שבעלות הברית בחרו לא להילחם עבור היהודים. זה נכון, ואם זה לא קרה אז, אין סיבה להניח שזה יקרה היום. ובכל זאת, מה עשו היהודים בזמן השואה? מה עשה היישוב בארץ ישראל בהנהגת בן־גוריון? הוא הצטרף לקואליציה של בעלות הברית, לחם בנאצים במסגרת הצבא הבריטי, ולבסוף ידע למנף את השותפות הזאת כדי להציב את סוגיית העם היהודי על סדר היום העולמי".
איך מיישמים את העיקרון הזה בימינו?
"ישראל לא צריכה לעמוד לבדה. היא צריכה להצטרף לקואליציה רחבה של מדינות שמבקשות להגן על ערכי הדמוקרטיה ומתייצבות מול הכוחות המאיימים על הערכים האלה, מאיראן ועד צפון־קוריאה. ישראל לא חייבת להנהיג את הקואליציה, אבל היא כן חייבת להוכיח שהיא חלק ממנה. שהיא מבינה את הערכים, את האיומים ואת האחריות. בהקשר זה, הסכמי אברהם אינם רק הישג מדיני, אלא מענה לצורך חיוני: שלום. לא עוד אשליה של שותפות, אלא שלום אמיתי במזרח התיכון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il