משבר המים החמור באיראן, שעלול להוביל לפינוי טהרן, אינו רק בעיית תשתית או אקלים, אלא סימפטום של מדיניות כלכלית שנמשכה עשרות שנים. שנכתבה וטור דעה בוושינגטון פוסט מתארים כיצד השילוב בין אידיאולוגיית "התנגדות" כלכלית, אובססיה לעצמאות במזון ובצורת קיצונית דוחף את המדינה אל סף אי־יכולת להתקיים.
מאז המהפכה האיסלאמית ב־1979 קבעו מנהיגי איראן כי חקלאות תהיה בסיס הכלכלה, ושאיראן חייבת לייצר בעצמה את רוב המזון שלה. בהתאם לכך הממשלה הבטיחה לרכוש גידולים, העניקה סבסוד לדשנים וחילקה הלוואות זולות לחקלאים. במקביל עודדה קידוחי בארות במספרים גבוהים, ולעיתים העלימה עין מקידוחים בלתי־חוקיים באזורים צחיחים וחצי־צחיחים. כך הוכפל כמעט שטח האדמות המושקות מאז המהפכה.
בולענים באיראן שנוצרו עקב הבצורת | צילום: AP
בטווח הקצר המדיניות יצרה מיליוני מקומות עבודה וגידול בייצור חקלאי. אבל מחיר המהלך נגבה מההון הטבעי של המדינה: מים, פוריות הקרקע ויציבות סביבתית. לפי מומחים שצוטטו, השלטון למעשה "מכר" את משאבי הטבע של הדורות הבאים כדי להחזיק כלכלה שיכולה לשרוד את הסנקציות מערביות. כך איראן הפכה למדינה שמתקשה לפתח תעשייה ושירותים ולהציע תעסוקה מחוץ לחקלאות.
הכי מעניין
כעת סימני הקריסה ברורים. צריכת המים השנתית של איראן, שרובה המכריע מופנה לחקלאות, גבוהה מהיקף משאבי המים המתחדשים. מחקרים מצביעים על שאיבה מואצת של מי תהום, על שקיעת קרקעות ועל המלחה גוברת של הקרקע. עשרות מאגרי מים במדינה על סף היעלמות, זאת כאשר המשקעים בעונת הסתיו האחרונה נמוכים בהרבה מהממוצע הרב־שנתי. באזור טהרן, שבו תלויים מיליוני תושבים במקורות מים מצומצמים, כבר מדובר באפשרות מוחשית של הפסקת המים בברזים בתוך שבועות.
סכר אמיר-כביר באיראן כמעט ריק ממים | צילום: EPA
הפרסומים בוושינגטון פוסט מביאים סיפורים אישיים של חקלאים שממחישים את התמונה הגדולה. חקלאי המגדל תפוחים וענבים מתאר כיצד הבאר שקדח באישור הרשויות התייבשה בתוך שנה וחצי, וכיום הוא נאלץ להביא מים במכליות מהמים העירוניים; למרות השקייה של מאות ליטרים בשבוע, האדמה נשארת צמאה והיבול כושל. אחרים מספרים על ביטול ביטוח החקלאות, על ירידה דרמטית בתנובת החיטה ועל קידוחים שהעמיקו מעשרות מטרים למאות, תוך חשש שבשנים הקרובות לא יישאר כלל מה לשאוב.
טור הדעה מדגיש כי בשוק חופשי שבו למים יש מחיר אמיתי, החקלאים ומקבלי ההחלטות היו מקבלים אות אזהרה מוקדם: מחיר המים היה עולה, חקלאים היו עוברים לגידולים חסכוניים יותר או לענפים אחרים, והמדינה הייתה משלימה מזון באמצעות יבוא ממדינות מתאימות יותר לחקלאות. אבל באיראן האידיאולוגיה גברה על האיתותים הכלכליים, והחקלאות הוצבה כערך מקודש. גם גלי המחאה סביב מים בשנים האחרונות לא הצליחו עד כה לכפות שינוי כיוון אמיתי, בעוד המאגרים והבארות ממשיכים להתרוקן באופן מסוכן.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
