הבית הלבן אירח השבוע את אחד המבקרים המפתיעים ביותר בתולדות הדיפלומטיה האמריקנית. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נפגש לשיחה חמה עם אחמד א-שרע – שעד לא מזמן היה מוכר בשם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, בכיר באל-קאעידה לשעבר שכיום מציג את עצמו כנשיא סוריה. המפגש נשא משמעות סמלית מובהקת, שכן הוא היה העדות האחרונה והמכריעה מכולן לתפנית מסחררת במדיניות האמריקנית: מעוינות מתמשכת כלפי דמשק ומאבק בגורמים אסלאמיים קיצוניים באזור, לשותפות זעירה עם ממשלה סורית חדשה שצמחה מיסודות אסלאמיסטיים מובהקים.

טראמפ חייך למצלמות, כינה את אורח הכבוד "מנהיג חזק" והבטיח "לעשות הכול כדי שסוריה תצליח". באופן טבעי, בישראל עקבו מקרוב אחרי המפגש. אומנם ההתקרבות האמריקנית לדמשק הוצגה לא כהתרחקות מירושלים, אלא כחלק מתכנון רחב יותר לייצוב החזית הצפונית – עם סוריה חדשה שאינה מארחת עוד מיליציות איראניות וגם לא מאיימת על רמת הגולן. אך בלתי-אפשרי להתעלם מהאירוניה: אחרי שנים שבהן חיל האוויר הפציץ בסוריה דרך קבע, ולאחר המבצע המוצלח להשמדת חלק ניכר מיכולות הצבא הסורי, נשיא המדינה החדש מוזמן עתה לוושינגטון כשותף לשלום ואף מדבר בגלוי על הסכמים עם ישראל.

כדרכו, המסר של טראמפ אחרי הפגישה היה ברור: הממשל שלו סבור שאת המזרח התיכון אפשר לנהל מרחוק, ללא נוכחות על הקרקע מצד אחד אך ללא ויתור על השפעה אמריקנית לטובת יריבות גיאופוליטיות מצד שני. כך, סוריה החדשה מעניקה לוושינגטון הזדמנות לנתק מדינה ערבית נוספת מאחיזתן של איראן ורוסיה. ובחשבון הזה שיקולים מוסריים הם הערת שוליים לכל היותר.

ההימור הסורי

המהלך בדמשק משקף את תפיסתו הרחבה יותר של טראמפ לגבי הסדר האזורי: לא מוסדות מביאים שלום, אלא מנהיגים חזקים. מאחורי הקלעים מדברים יועציו על אסטרטגיה פרגמטית לחלוטין: הידברות עם יריבים לשעבר, מתן לגיטימציה בתמורה ליישור קו, ועיגון ההשפעה האמריקנית באמצעות תמריצים כלכליים וביטחוניים במקום נוכחות צבאית בשטח.

סוריה משמשת כעת מקרה מבחן. המטרות ברורות: ראשית, לנתק את דמשק ממעגל ההשפעה האיראני ומהמטרייה הצבאית הרוסית שאפשרה לאסד לשרוד כל השנים האלה. שנית, לשלב את הממשלה החדשה בקואליציה האמריקנית נגד דאעש (שעדיין חי ובועט ודורש כיסוח דשא תמידי) ולהחזיר למזרח התיכון לפחות מראית עין של תיאום ביטחוני. ושלישית, לבחון הבנה מצומצמת אך ממשית עם ישראל – גבול מפורז, ואולי אף נורמליזציה עקיפה ברוח הסכמי אברהם. לפי דיווחים השבוע טראמפ כבר רמז שגבול סורי בטוח הוא הצעד הבא בביסוס ההישגים הביטחוניים של ישראל לאחר הפסקת האש בעזה.

בתמורה, וושינגטון מציעה לג'ולאני מה שלא יכול היה לחלום עליו: לגיטימציה, שיתוף פעולה כלכלי והסרת העיצומים ארוכי-השנים. יועציו של טראמפ מדברים בגלוי על השקעות אמריקניות בשדות הנפט והתשתיות של סוריה, ואפילו רומזים – אולי בבדיחות אבל אין לדעת בממשל הזה – על מגדל טראמפ דמשק. כמו תמיד, השפה של טראמפ היא עסקים, גם ואולי במיוחד בדיפלומטיה.

ובכל זאת הסכנות ברורות. הנשיא הסורי החדש ביסס את כוחו על תנועה אסלאמית שרק לאחרונה ריככה את הרטוריקה שלה. הבטחותיו לבחירות ולפתיחוּת עלולות להתגלות כגמישות לא פחות מהחוקה של אסד. מבחינת ישראל, העמימות הזאת חיונית: סוריה שתדחה את איראן אך תישאר סמכותנית ואסלאמיסטית עשויה להביא שקט זמני אך גם לייצא מתחים אידיאולוגיים חדשים לכל האזור.

בוושינגטון כנראה סבורים שהאלטרנטיבה גרועה יותר. להותיר את סוריה לעצמה פירושו השבתה אל חיקן של טהרן ומוסקבה, ואולי אף מזמינה עוד עשור של מלחמות. לעומת זאת, שיתוף פעולה עשוי אולי לשלב אותה בהסדר ביטחוני חדש המשרת גם את וושינגטון וגם את ירושלים. ההימור של טראמפ הוא שהאיש שנרדף במשך שנים כטרוריסט, ועד לאחרונה כיכב ברשימת המבוקשים ביותר באמריקה, יכול להפוך לבעל הברית חדש וחשוב של המערב.

מבט רחב

אם כן המפגש עם א-שרע היה הצהרה על מדיניות; התגלמותה הברורה ביותר של דוקטרינה אמריקנית חדשה הנרקמת תחת טראמפ ושכבר הוזכרה כמה פעמים בטור הזה בעבר: מדיניות חוץ המבוססת על אינטרסים פרגמטיים ויישור קו במקום על שיקום עמים. הנחת היסוד פשוטה: המזרח התיכון אינו זקוק לעוד חיילים אמריקניים, אלא למנופי השפעה יעילים יותר.

הקו הזה ניכר בכל מהלך אמריקני השנה. בעיראק החליפה השפה של "שותפות" בשפה של לחץ ישיר. בחירות שנערכו שם השבוע היו ההדגשה המפורשת ביותר לכך. בגדד נדרשה לבחור: להמשיך לשמר יחסים חמימים עם איראן, או לשמור על גישה למערכת הפיננסית האמריקנית. כשהזרמת הנפט הכורדי דרך טורקיה נעצרה מוקדם יותר השנה, הבית הלבן התערב בעצמו ואיים בעיצומים עד שהזרימה חודשה, כדי למנוע מאיראן ליהנות מהרווחים. המסר היה חד: ריבונות כלכלית בעיראק תתקיים רק בתוך המסגרת שתוכננה בוושינגטון.

המדיניות החדשה מגולמת אולי יותר מכול קרוב לבית, בעזה. סיום המלחמה – לפחות כרגע – והגעה להפסקת אש היו פרי יוזמתו של טראמפ, שהחליט לקחת על עצמו את ניהול הפסקת האש. אין זה מקרי שארצות הברית מנהלת מרכז תיאום בדרום שמוודא עמידה בהסכמים. במקום לשמש כמתווכת רחוקה ביננו ובין הפלסטינים, וושינגטון מפקחת ישירות על השטח – אומנם עם "מגפיים על הקרקע" במקרה הזה, אבל עם הכמות המינימלית הנדרשת כדי להביא לתוצאה שארה"ב מבקשת: סדר אזורי שנוח לה. אומנם יש בישראל מי שזועמים על ההסדר הזה, אבל נראה שזה לא משנה לטראמפ. יציבות אזורית היא מה שהוא חפץ בו, מעל הכול.

אגב, גם מול טורקיה ניכר שינוי כזה. דברי השבח שטראמפ מקפיד להרעיף על ארדואן מפעם לפעם ("מנהיג גדול" וכדומה) אינם רק מחמאה שנובעת מאהבתו למנהיגים שעושים כרצונם, אלא גם רומזים לקשרים שהוא מקפיד לתחזק. ארדואן הסכים לשתף פעולה באכיפת הפסקת האש בעזה, לרסן את חמאס  וגם להתערב בעניינים בסוריה (ועושה זאת גם מסיבותיו שלו, כמובן), וטראמפ בתמורה מציע לו תמריצים צבאיים וכלכליים ויחס חם ואוהד מוושינגטון. התוצאה היא מערכת יחסים ההופכת את אנקרה ממטרד כרוני לנאט"ו לשוטרת אזורית.

למעשה זה המזרח התיכון החדש לפי טראמפ: פחות מלחמות, יותר עסקאות; פחות אידיאלים, יותר מנופי לחץ. פרגמטיות היא שם המשחק, וכל מי שמוכן לשתף פעולה הופך מיד לחבר.

הסיכונים והחשבון

כל שינוי כיוון מתחיל בהימור, והמזרח התיכון של טראמפ הוא הימור בקנה מידה היסטורי. תומכיו רואים בכך חזרה למדיניות מחושבת, יש שיאמרו מקיאווליאנית, אחרי עשרות שנים של מוסרנות שהניבו רק נזק. מבקריו מזהירים מפני פזיזות והתקרבות לגורמים עוינים ורעים, וטוענים שזאת מדיניות שנשענת על משאלות לב וזיכרון קצר. כך או כך, הסיכון עצום, ובמיוחד עבור ישראל, שנשזרת ברשת החדשה של הבריתות אך עדיין אינה בטוחה במקומה בתוכה.

הסכנה הראשונה היא אשליית השינוי. אחמד א-שרע אולי החליף מדים בחליפה, אך לא בטוח שהשקפתו השתנתה באותה קלות. ממשלתו נשענת עדיין על רשתות הג'יהאד לשעבר, ומחויבותו לפלורליזם היא יותר הצהרה מאשר מציאות. עבור וושינגטון הוא האיש שמרחיק את איראן ואת דאעש מסוריה; אך נראה שעבור ירושלים הוא בעיקר סימן שאלה. האם ג'יהאדיסט לשעבר יכול להפוך לשכן יציב? ואם לא, מי ישלם את המחיר כשהאשליה תתפוגג?

הסכנה השנייה טמונה בהפרטת היציבות. המודל האמריקני החדש של מסירת ניהול הסדר האזורי למנהיגים כמו ארדואן, א-סיסי וא-שרע חוסך דם וכסף, אך גם מפחית את כוח ההשפעה ברגע שבעלי הברית מבינים שהם מחזיקים בידיהם את הקלפים. טורקיה של ארדואן, למשל, כבר מנצלת את מעמדה כדי לשקם את יחסיה עם וושינגטון, גם כשהיא ממשיכה להסית נגד ישראל ולבנות את כוחה באזור. החיבוק שטראמפ העניק לה הפך את אנקרה לנחוצה, וזוהי עמדה שצריכה להטריד את שכנותיה.

הסכנה השלישית היא עייפות אסטרטגית במסווה של הצלחה. תומכי טראמפ רואים בהיעדר מלחמות הוכחה לכך שהמדיניות עובדת. אך היעדר מלחמה איננו נוכחות של שלום. הפסקת האש בעזה עלולה לקרוס באותה קלות שנכפתה, והבחירות בעיראק, אם ייטו לעבר טהרן, עלולות לחשוף עד כמה מצומצמת ההשפעה האמריקנית באמת. הריאליזם של טראמפ, על כל ביטחונו העצמי, נשען על שחקנים שעתידם הפוליטי עלול להיות קצר מאוד.

אם הסדר החדש הזה יחזיק מעמד, טראמפ יטען שהצליח לפתור את הבלתי-פתיר. אבל אם הוא יתמוטט, ישראל, ולא וושינגטון, תהיה זאת שתישא בהשלכות ראשונה.