ד"ר נתנאל פישר היטיב לנסח את תחושת הריק הרעיוני בציונות הדתית ואת הצורך ב"אתחול" של הזהות שלנו. הוא צדק כשהצביע על כך שהשמרנות האמריקאית מילאה אצל רבים את החלל הזה, אך נדמה לי שהיא לא מילאה אותו לגמרי, אלא בעיקר חשפה עד כמה חסרה לנו שפה משלנו.
כתבתו של נתנאל פישר
כבוגר מערכת החינוך של הציונות הדתית נחשפתי לשמרנים האמריקאים כבר לפני למעלה מעשור – לבן שפירו, ג'ורדן פיטרסון, דניס פרייגר וצ'רלי קירק – ואני יכול להעיד עד כמה הם היו עבורי מקור לחשיבה והשראה. הם עמדו בגאון מול הפרוגרסיביזם בקמפוסים האמריקאיים, דיברו על משפחה, קהילה, אמונה וחירות, וניהלו ויכוחים פתוחים, ענייניים ומכובדים. דמויות אלה מובילות תנועה עצומה של חזרה אל הדת והמסורת. הם מספקים תשובות למיליוני צעירים במערב, המקבלים מסר שמרני שאינו סותר את היותם מודרניים.
מה שמצאתי אצלם ולא מצאתי כאן הוא הנכונות והיכולת לעסוק גם ב"גדול" וגם ב"קטן": לא רק בוויכוחים הפוליטיים של ימין ושמאל, אלא גם בשאלות אישיות, דתיות וחינוכיות. הם נכנסים לדיון עם כל מי שמבקש, ומאפשרים דיון מכובד וחופש ביטוי לכל מי שמוכן לשבת מולם.
הכי מעניין
ואולם התשובות שנותנים השמרנים האמריקאים יוצרים לא פעם דיכוטומיה אמריקאית באופייה. כצעיר ישראלי מהציונות הדתית מצאתי את עצמי נמשך אל חלק מהתשובות, אך במקביל חשתי שהדיכוטומיה הזו אינה מתאימה למרחב הישראלי. אחרי שנים של צפייה והאזנה הבנתי: השאלות שהם עונים עליהן הן שאלות אמריקאיות. הן נוגעות לחברה חילונית־נוצרית, לא לקהילה יהודית החיה במדינת ישראל. השמרנות האמריקאית יודעת לדבר על זהות לאומית מול ליברליזם קיצוני, אך לא על חיבור בין תורה, מדינה ומודרנה. היא מדברת על ללכת לכנסייה, לא על לשמור שבת.
צעירי הציונות הדתית מחפשים תשובות לשאלות של משמעות, אמונה וזהות בעידן המודרני, אך מוצאים את עצמם צורכים תכנים מארצות הברית או תרגומים שלהם לעברית. כשאנחנו מביטים ביוטיוב ורואים דיונים תרבותיים מעמיקים ומכובדים, קשה שלא להתייאש מהשיח הישראלי הצעקני והמתלהם. פישר מדבר על הצורך לאמץ מחדש את המודרניות במובנה החיובי, ואני מסכים איתו לחלוטין. אבל נדמה לי שהאתגר איננו רק לאמץ את המודרניות, אלא לדבר אותה בשפה יהודית־ישראלית מקורית. הציונות הדתית צריכה לייצר קירק, שפירו ופיטרסון משלה, דמויות שידברו מתוך תורה, עברית וישראליות, לא מתוך תרגום תרבותי.
בסבב הבחירות של 2019 חשבתי שמצאתי ניסוי כזה במפלגת "זהות" של פייגלין – ניסיון כן לדבר על חירות, קהילה ומשמעות מנקודת מבט ישראלית וליצור דיון מעמיק בפוליטיקה הישראלית. כשהניסיון הזה כשל, הבנתי כמה קשה באמת לנסח כאן שפה כזו.
השמרנות האמריקאית מעניקה תשובות שמרניות ובסיס שעליו ניתן לעמוד מול רוחות הזמן, אך אין בכוחה לספק תשובות לייחוד הישראלי־יהודי שלנו. פישר קורא לאתחול ציוני־דתי־מודרני; אני מצטרף לקריאה הזו, אך מוסיף לה נדבך אישי: את האתחול הזה לא נוכל לייבא. נצטרך לכתוב אותו בעצמנו, כאן, בעברית. אני עדיין מחפש את צ’ארלי קירק הישראלי.
אריאל קצבורג הוא מורה להיסטוריה ואזרחות בישיבות התיכוניות נווה שמואל ושבי חברון