אחרי המלחמה, הציונות הדתית תידרש לנסח את ערכיה מחדש

הציונות הדתית ניצבת ברגע מכונן בתולדותיה. ביום שאחרי המלחמה היא תידרש לתת מענה מחודש למתח הישן שבין מודרניות לדת, בין אינדיווידואליזם לקולקטיביות, ובין ממלכתיות לביקורתיות. ברובד הגלוי נדמה כי הציונות הדתית מצויה בתנופה של עשייה והנהגה, אך מתחת לפני השטח ישנו חלל רעיוני. בדברים הבאים אני מבקש להציע כיוונים ראשוניים לתיקון ולשיפור. איני מתיימר לספק תשובות מושלמות אלא להעלות שאלות, בתקווה שהן יביאו אותנו גם לתשובות.

לאורך שנות קיומה שאפה הציונות הדתית לאזן ולחבר בין נאמנות לתורה ומצוות ובין שותפות בעולם המודרני. ואולם מונחים ורעיונות כמו "תורה ועבודה", "תורה עם דרך ארץ", "המקף המחבר" ו"עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל", נתנו השראה לדורות הקודמים אך אינם מספקים מענה לאתגרי ההווה.

האתגר הראשון הוא המודרניות. הציונות לא הייתה רק תנועה לאומית, אלא גם מודרנית: היא ביקשה להחזיר את עם ישראל לארץ אבותיו, אך גם לעצב אותו כעם יצרני המחובר לעולם המודרני ולמשפחת העמים. הציונות הדתית הזדהתה מאוד עם הערכים הלאומיים, אך התקשתה לקבל את הרעיונות המודרניים של השכלה כללית, שוויון ודמוקרטיה (כערך, ולא רק ככלי טכני של הכרעת הרוב). בניגוד לאחינו בארצות הברית, הרואים עצמם בפשטות כאורתודוקסים־מודרנים, אנו מכנים את עצמנו "ציונים דתיים" ולא "דתיים מודרנים". באוזני רבים מאיתנו מצטלצלת "המודרניות" כמושג זר, חילוני, המאיים על ערכינו הדתיים.

עם עליית החילוניות האגרסיבית, שהמירה את היהדות בישראליות, חלקים בציונות הדתית התרחקו עוד יותר מהמודרניות. אם בעבר שימשנו גשר אל הציבור החילוני הלאומי, הרי שעם הזמן, היד שהושטנו נדחתה. אגפים מסוימים בצד השני המירו את עולמם בליברליזם אוניברסלי, ובהמשך אימצו גם את רעיונות העוועים של הפרוגרסיביות העולמית.

ואולם כאן טמונה טעות: מודרניות אינה זהה לפרוגרסיביות, ואינה שקולה לאוניברסליזם קיצוני. המודרניות העניקה לעולם לא רק חידושים טכנולוגיים אלא גם חירות, סובלנות, שוויון זכויות ואוטונומיה ליחיד. היא קידמה נשים ומיעוטים, בכלל זה יהודים, והעמידה במרכז את החשיבה העצמאית והמדעית. ואף על פי כן, נדמה לי שאיננו מלמדים את ילדינו להיות גאים בזהותם המודרנית. הגותו של הרב קוק, שהייתה ואולי עודנה האידיאולוגיה המרכזית בציונות הדתית, קראה לשלב בין קודש לחול ובין יהדות לציונות, אולם היא נותרה שפה פנים־דתית שנזהרת מלהשתמש במושגים מודרניים.

אנחנו מסתייגים, ובצדק, מההיבטים השלילים של המודרניות, אבל מתקשים להנחיל לכתחילה את הערכים הנפלאים שהביאה לעולם. אני מתקשה להיזכר בספרות דתית שנלמדת בבתי הספר, במכינות ובישיבות שלנו, ומעניקה לגיטימציה דתית אמיתית לעולם התוכן המודרני.

היעדר זה שולל מאיתנו כלים להתמודדות עם אתגרים אזרחיים וחילוניים, והוא בולט במיוחד בשאלות של הנהגה ציבורית. כאשר אנשי הציונות הדתית ביקשו לעסוק במשפט, בכלכלה או בביטחון לאומי, לא עמדה לרשותם תפיסה מגובשת שתספק תשובות. אומנם ישנם חיבורים חשובים בהלכה ובמשפט עברי בנושאים כמו "הכרעת הרוב", אך הם אינם מספיקים בעבור מי שמבקש להשפיע באופן ממשי בזירה הציבורית, הישראלית והאוניברסלית.

תגובה להתנתקות

האגף החרד"לי של הציונות הדתית, המתאפיין בהסתייגות ואף בעוינות כלפי ערכים מודרניים, לא הוטרד משאלות מסוג זה. לעומתו, זרמים אחרים בציונות הדתית ביקשו להשתלב בשיח העכשווי. משלא מצאו שפה יהודית־ישראלית עצמאית, הם פנו לשפה אמריקאית. וכשם שהשמאל האינטלקטואלי החליף את הסוציאליזם הציוני בליברליזם אמריקאי, כך אימצה הציונות הדתית את השמרנות האמריקאית.

כסטודנט צעיר בתחילת שנות האלפיים השתתפתי בסמינרים של ארגון "תקווה" היהודי־אמריקאי, שהגיע אלינו לפתע מארצות הברית. באותם ימים נוסד גם מרכז שלם, שהוציא לאור ספרים וכתבי עת שמרניים. צעירים ציונים־דתיים שלא מצאו תשובות בהגות הקלאסית של הציונות הדתית, מצאו אותן בהגות השמרנית. ומכיוון שלמעט רבנים, המדברים בשפה תורנית, אין כמעט דמויות ציוניות־דתיות בולטות העוסקות באתגרים גלובליים עכשוויים, הפכו מילטון פרידמן, דאגלס מאריי וג'ורדן פיטרסון למובילי דעה בציונות הדתית. הוצאת סלע מאיר, שמתרגמת ומפיצה חיבורים שמרניים עכשוויים, הפכה בעשור האחרון להוצאה המשפיעה ביותר בציונות הדתית. וכך, בתוך פרק זמן קצר יחסית, הפכנו מציונים־דתיים לשמרנים.

לשמרנות בנוסח האמריקאי יש מעלות רבות. היא מאמינה בערכי היסוד המודרניים של חירות, דמוקרטיה ושוויון, ומשלבת אותם עם כבוד לדת, למסורת וללאומיות. היא מעניקה כלים רעיוניים להתמודדות עם סוגיות אקטואליות כמו יחסי הכוחות בין בית המשפט העליון לרשות המחוקקת; מקדמת רעיונות של שוק חופשי וקפיטליסטי; ותומכת בקיומן של קהילות משגשגות הפועלות מחוץ להישג ידה של המדינה.

השמרנות האמריקאית סיפקה מענה לסוגיה בוערת נוספת בציונות הדתית: הממלכתיות. שנות התשעים עם הסכמי אוסלו, ושנות האלפיים עם ההתנתקות, יצרו שבר ביחסי הציונות הדתית והמדינה. מדיניות הנסיגות ערערה בעיני רבים את רעיון אתחלתא דגאולה, והבהירה שהציונות הקלאסית אינה מובילה באופן ישר אל הגאולה. גם האיבה של חלק מן האליטות הישנות כלפי היהדות בכלל והציונות הדתית בפרט, ערערה את רעיונותיו ההרמוניים של הרב קוק במאמר "הדור", ואת התפיסה של היותנו גשר בין הקבוצות בחברה. אל הוואקום הזה נכנסה השמרנות האמריקאית, שאפשרה חשיבה חשדנית יותר כלפי המדינה ועמדה לעומתית מול האליטות האולטרה־ליברליות.

ואולם לא כל מה שמתאים לאמריקה הגדולה, מתאים בהכרח לישראל הקטנה. השפה התחרותית והלעומתית, הטבועה בשמרנות האמריקאית, עובדת אולי שם, במדינת הענק רבת המיעוטים והקהילות. כאן בישראל, נדמה כי נדרשת שפה יהודית יותר, שפה המנהלת מתחים במקום לשבור כלים. שפה שרואה במתנגדינו אחים ולא רק מתחרים פוליטיים. בעוד השמרנות הקלאסית חוששת מהמדינה וקוראת להגביל את כוחה, הרוח של הציונות הדתית מבוססת על מתן ערך דתי למדינה ולמצוות יישוב הארץ. וכן, למרות הקשיים אנו מאמינים שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו.

השמרנות גם אינה מספקת מזון הולם לנשמה הדתית. להיות שמרן פירושו, באופן פשטני, להמשיך את המסורת של אבא וסבא. יש בגישה זו אמת גדולה, בבחינת "אל תיטוש תורת אמך", ובצדק היא מדברת לאנשים דתיים רבים בארה"ב ובישראל. ואולם שימור הדתיות של הדורות הקודמים לא תמיד מספק את הצעירים, החיים בעולם דינמי ומשתנה ומחפשים עומק דתי ורוחני.

חרדים בג'ינס

אל הוואקום הזה נכנסה חלופה תרבותית אחרת, שסחפה רבים בציונות הדתית: החסידות. אף ששורשיהם של רבים מבני הציונות הדתית נעוצים במשפחות חסידיות ממזרח אירופה, רובנו גדלנו דווקא על המורשת של העולם הליטאי. הרצף החסידי נקטע, אם בשל טראומת השואה ואם משום שהדור הקודם לא חש בנוח בחצרות החסידיות החרדיות. האידיאלים הלאומיים של "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל", לא התאימו לרעיונות החסידיים המתמקדים בנפשו של הפרט ובעבודת הבורא שלו, ולכל היותר בקהילה. העיסוק ברוחניות אישית לא נתפס כמתאים מול המשימה הלאומית שעל הפרק: לבנות מדינה וליישב את הארץ.

ואולם גם כאן התברר שכאשר נוצר ריק רוחני, הוא מתמלא ברעיונות אחרים. וכך לפתע, בשני העשורים האחרונים נשטפה הציונות הדתית בגל חסידי. ספרי תניא, רבי נחמן ונתיבות שלום ממלאים את המדפים; ההתוועדויות החסידיות מושכות את תלמידי הישיבות; ואירועי "צמאה" החב"דיים מלאים בכיפות סרוגות. הציונות הדתית נשבתה בקסם השיח על נפש, רוח ונשמה של היהודי הצמא לבוראו.

אכן, לצד יתרונותיה של ההתמקדות החסידית בפרט, לעיתים היא באה על חשבון תורת הכלל. מרוב עיסוק בחוויה האישית העילאית, החסיד עלול לשכוח את עם ישראל האמיתי ואת ארץ ישראל הממשית. אופייני בהקשר זה הסיפור על החסיד שביקש לעלות לארץ, ורבו השיב לו: "עֲשֵה כאן ארץ ישראל". כשהכול מבוסס על מיסטיקה רוחנית, גם ארץ ישראל הפיזית הופכת למושג מופשט. אהבת ישראל החסידית רואה את פנימיותם המופשטת של היהודים, לא את היהודים כמו שהם, על מעלותיהם, חסרונותיהם וקשייהם. לא במקרה, רק חצרות חסידיות מעטות וקטנות הביעו אהדה לציונות.

במהלך השנים, ויחד עם השבר הממלכתי, רבים מצעירי הציונות הדתית נעשו חסידיים יותר, זהות שקיבלה גם ביטוי חיצוני של כיפות גדולות ופאות ארוכות. המפנה הזה הגביר את הלהט הדתי, לעיתים במחיר התרחקות מהממלכתיות ומהזדהות עם מדינתנו החילונית. יש ישיבות ובתי מדרש שהצליחו לשלב בין חסידות לציונות, אך בקבוצות ניאו־חסידיות מסוימות הפכו המילים "השכלה", "מודרניות" ו"ממלכתיות" למילות גנאי. בחיפוש אחר אותנטיות דתית, חלק מבנינו מצאו עצמם קרובים יותר לעולם חרדי של קפדנות דתית והסתגרות רוחנית. החסידות וההתעוררות הרוחנית הפכו לגשר אל החרדיות. 

שתי התנועות הללו, השמרנות מצד אחד והחסידות מצד אחר, הזריקו רוח חדשה בציונות הדתית, אך היה צורך לדייק אותן כדי שיתאימו לדי־אן־איי הרעיוני שלנו. במקום זאת נוצר מצב שבו אגף אחד מחבק את השמרנות האמריקאית מבלי לסנן מה שאינו מתאים לשבטיות וללכידות הישראלית; ואילו אגף אחר מאמץ את השפה החסידית והופך, כלשונו של אדיר זיק, ל"חרדים בג'ינס".

אפשר להזכיר כיוונים נוספים בציונות הדתית, מהרב סולובייצ'יק בעבר ועד הרב יונתן זקס בהווה. חיבוריו של הרב זקס, המשלב בטבעיות בין פילוסופיה כללית להגות יהודית, הפכו לרבי מכר. רעיונותיו, המחברים בין נאמנות דתית לערכים מודרניים, נשמעים כמעט בכל בית כנסת ציוני־דתי. ועם זאת, בסופו של דבר היה הרב זקס מנהיג של קהילות יהודיות בגולה, וכתביו אינם נותנים מענה מקיף לאתגרים הייחודיים של חברה דתית מודרנית במדינה יהודית עצמאית.

להניף כמה דגלים

אז איך ממשיכים הלאה? כיצד מנסחים תורה ציבורית עכשווית? המלחמה הוסיפה וחידדה את הפערים שתיארתי כאן, והדגישה את הצורך בעיצוב משנה ציונית־דתית עדכנית ההולמת את הזמן והמקום, ונותנת מענה לאתגרי ההווה הלאומיים.

תחילה עלינו לזכור שאיננו מתחילים מאפס. יש לנו דרך יהודית המושתתת על יסודות מוצקים, החל מהרב קוק וכלה בשאר מאורות הציונות הדתית. עלינו ללמוד גם מהחסידות, מהשמרנות האמריקאית, מהרב זקס ומהוגים אחרים שסללו דרכים נוספות. יש לנו על מי להישען, ויש לנו גם הרבה במה להתגאות. צעירי הציונות הדתית, וגם בניה שכבר עברו את שנות הארבעים והחמישים לחייהם, הוכיחו במלחמה שהם דור של אריות, המציבים את טובת המדינה מעל טובתם האישית. ואולם כפי שלמדנו מר' נחמן, יש צורך ב"תשובה על התשובה". אם ברצוננו להיות רלוונטיים, איננו יכולים לעמוד במקום מבחינה תרבותית ורוחנית. עלינו לגבש משנה ברורה שתזקוף את קומתנו כשומרי מצוות נאמנים וכאזרחים גאים בעולם המודרני, ותאפשר לנו להיות בטוחים בעצמנו ולשמש גם מקף מחבר בין קבוצות שונות בחברה.

האנרגיות שלנו מופנות היום, ובצדק, למלחמה. עם סיומה, יצופו מחדש השאלות הגדולות. איני מתיימר להציע כאן תשובות מלאות, אך נדמה לי שהעיקרון המרכזי טמון ביכולת להניף כמה דגלים בו־זמנית. לא לבקש הכרעה, אלא לנהל את המתחים באופן מודע ומורכב. החסידות והלהט הדתי מחזירים את הנשמה, הממלכתיות מכוונת אותה אל הכלל; המודרניות מקדמת אותנו כחברה שוויונית וליברלית, השמרנות מאזנת ושומרת עלינו כחברה מחויבת ומוסרית; הציונות הקלאסית העניקה לנו אתוס של חלוציות ובניין המדינה, והדתיות מחברת אותנו לעומק הרוחני היהודי של המפעל הציוני.

עלינו להתבונן מחדש ברעיונות של הציונות הדתית המודרנית; להקים בתי מדרש ומכוני מחקר לעיון והעמקה; לנסח את ההגות שלנו מחדש, ללמוד וללמד אותה בבתי הספר, בישיבות, במכינות ובמוסדות האקדמיים. ללא עבודת עומק שכזו, לא נוכל להציע דרך ומשמעות לדור הבא.

כאשר נצליח בעזרת ה' במשימה זו, תהיה בכך בשורה גדולה לא רק עבור הציונות הדתית לבדה. רבים חשים שהמודרניות הפרוגרסיבית והדתיות הפונדמנטליסטית אכזבו אותם. הם מבקשים דרך שלישית המשלבת את הטוב שבמסורת עם מודרניות במובנה החיובי: להיות נאמנים לתרבותם הדתית והלאומית, מבלי להיסחף לקיצוניות ובדלנות; להיות ביקורתיים ומשכילים, מבלי לאבד את המצפן הערכי.

כאן טמונה ההזדמנות של הציונות הדתית להציע מודל מחבר מחודש. לא להתמכר לצייתנות תמימה וגורפת, אך גם לזכור שאין לנו מדינה אחרת ולא עם אחר. אני מאמין בציונות הדתית וביכולתה להוביל. כדי לעשות זאת עליה לנסח מחדש את רעיונותיה, להישען על יסודותיה ולהיפתח לשיתופי פעולה. או אז היא תוכל להיות תנועה משפיעה ומרכזית המובילה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מודרנית ומסורתית גם יחד.

ד"ר נתנאל פישר הוא חבר סגל במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן