התחזית התממשה. לא לגבי הזוכה: מעטים ציפו שפרס נובל לשלום יוענק למריה קורינה מצ'אדו, מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה. לעומת זאת, על כך שדונלד טראמפ לא יזכה, היה קל להמר. ודווקא הזוכה עצמה לא הסתירה את הפתעתה מכך שהנשיא האמריקני לא קיבל את הפרס. יתרה מכך, היא אף הקדישה אותו "לעם הסובל של ונצואלה ולנשיא טראמפ, על תמיכתו הנחרצת במטרתנו".
דברים שרואים מוונצואלה, לא רואים מאוסלו? אולי. ואולי בכלל מדובר במסורת. או בצביעות. שהרי צביעות לא מעטה נוטפת מדבריו של מזכיר הוועדה שמעניקה את הפרס, הסוציולוג הנורבגי קריסטיאן ברג הרפוויקן. בראיון בלעדי שהעניק השבוע, הסביר הרפוויקן את הקריטריונים שלפיהם הוא וחמשת חברי הוועדה, שמונו על ידי הפרלמנט הנורבגי, נדרשו לבחור את הזוכה.
מדליות פרסי נובל. | צילום: AFP
"עבודתנו", הוא מסביר, "מוגדרת על פי צוואתו של אלפרד נובל, הקובעת כי ההכרה צריכה להינתן ל'אדם שהצטיין בשנה הקודמת'. מבחינתנו, המשמעות היא עד לסיום מועד הגשת המועמדויות, ה־31 בינואר, לשם מתמקדת תשומת הלב שלנו". ומה לגבי כל מה שקרה לאחר מכן? "זה יכול לשחק תפקיד שולי בלבד", משיב בפשטות קריסטיאן ברג הרפוויקן.
הכי מעניין
אפילו אם קורה משהו "מונומנטלי" לאחר מכן, הוא מבהיר, החלטתם לא יכולה להשתנות משתי סיבות. "ראשית, מה שקרה אחרי ה־31 בינואר לעולם לא יכול להוות את הסיבה המרכזית לפרס. שנית, תהליך קבלת ההחלטות נמשך חודשים", והפגישה האחרונה שלהם נערכה ביום שני 6 באוקטובר. "זה לא שאנחנו משנים את דעתנו בלילה שלפני", הוא מבקש להדגיש.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מעביר לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ את מכתב ההמלצה לוועדת פרס נובל | צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)
אנשים רציניים, בקיצור. כאלה שמקפידים על כל הכללים עד הסוף. אולי. ואולי לא. נכון, בצוואתו של אלפרד נובל נכתב כי הפרסים צריכים להינתן "לאלה שבמהלך השנה הקודמת תרמו את מירב התועלת לאנושות", אבל מתי בדיוק מתחילה ומסתיימת אותה "שנה קודמת"? זו כבר שאלה שתמיד הייתה נתונה לפרשנות גמישה למדי מצד הוועדה.
צריך רק לחזור ל־9 באוקטובר 2009. כזכור, ברק אובמה נכנס לבית הלבן ב־20 בינואר של אותה שנה. ב־2008 הוא היה רק מועמד מנצח של המפלגה הדמוקרטית, בלי כל השפעה על מדיניות החוץ של ארצות הברית או על הזירה הבינלאומית. ובכל זאת, באותו יום הוענק לנשיא ה־44 פרס נובל לשלום "על מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים".
הבית הלבן. | צילום: שאטרסטוק
ההודעה שפרסמה הוועדה אז הסבירה כי "אובמה, כנשיא, יצר אקלים חדש בפוליטיקה הבינלאומית". יו"ר הוועדה באותה תקופה, הסוציאל־דמוקרט תורביורן יאגלאנד, סיפר מאוחר יותר שהוא וחבריו שמו דגש רב על הנאום שנשא אובמה על האסלאם בקהיר ב־4 ביוני 2009 ועל מאמציו למניעת הפצת נשק גרעיני. כל הדברים הללו, כמובן, נעשו כאשר אובמה כבר כיהן כנשיא.
במקרה הזה, הכלל שלפיו "מה שקרה לאחר ה־31 בינואר לא יכול להיות הסיבה העיקרית לפרס" כלל לא יושם. במילים אחרות, במקרה של אובמה, הכללים התכופפו. הוא זכה לפרשנות מרוככת, אולי אפילו ליחס מועדף. ואולי, בעצם, החריג האמיתי הוא דווקא דונלד טראמפ: פתאום, אותו כלל גמיש הפך לנוקשה ובלתי מתפשר - אך ורק כשהדבר נגע אליו.
דיוקניהם של טראמפ ואובמה בבניין הקפיטול בדנוור. | צילום: AP
כך או כך, הפער בטיפול בין השניים ברור לעין. שניהם כיהנו במשך שמונה חודשים וחצי. האחד נשא נאומים נאים על שלום, תקווה ודיפלומטיה. השני תרם בפועל להסכמות היסטוריות: סייע לחתימת הסכם שלום בין ארמניה לאזרבייג'ן והניח את היסודות לסיום הסכסוך בין ישראל לחמאס. ומי בסוף קיבל את הפרס היוקרתי והנחשק? כמובן, הראשון. שהרי באוסלו יש מסורת שצריך לשמור עליה.
הנשיא הרפובליקני היחיד שזכה בנובל לשלום היה תאודור רוזוולט, בשנת 1906. מאותו צד של המפה הגיעו גם סגן הנשיא צ'ארלס ג. דאווס (ב־1925) ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר (ב־1973). אבל ברבע המאה האחרונה, הפרס הלך רק לדמוקרטים: ג'ימי קרטר (נשיא לשעבר, 2002), אל גור (סגן נשיא לשעבר, 2007) וכאמור אובמה. משמע, באוסלו יש בעיה עם הימין - ובפרט עם הימין האמריקני.
עוד כתבות בנושא
