האיום שמציב המשטר האיראני רחוק מלהסתיים.
מנהיגי איראן שיכללו את אמנות הסבלנות, הדחיינות וניצול ההזדמנויות – הם מחכים לרגע הנכון להכות ואף שהם נחלשו, הם לא ספגו פגיעה אנושה. כל עוד המשטר נשאר בשלטון – המערב, ישראל ובעלות-בריתן הערביות המתונות ימשיכו להיות בסכנה.
הנהגת איראן בוחנת ובודקת ללא הרף את יריביה, מתוך אמונה שאם יתמידו, עם הזמן הניצחון מובטח לה. ההבדל בין האופן שבו מנהיגי איראן והמערב מבינים משא ומתן ממחיש את פער תפיסת העולם ביניהם.
בעיני המערב, משא ומתן נועד לפשרה ולהשגת תוצאה של "win-win": כל צד מרוויח משהו, ושניהם יוצאים מחוזקים. בעיני האיראנים, משא ומתן מתקיים רק לאחר שאחד הצדדים כבר ניצח. המנצח מכתיב את התנאים; המפסיד חייב להיכנע.
הכי מעניין
עוד בנושא איראן
לכן, כאשר מנהיגי איראן רואים מנהיגים מערביים ממהרים לנהל משא ומתן לפני הכרעה ברורה בשדה הקרב, הם מפרשים זאת כחולשה – כהודאה שאין רצון או יכולת לכפות תנאים. מנקודת מבטם, אין דבר כזה "ווין-ווין". הנוסחה פשוטה: אני מנצח; אתה מפסיד.
תפיסה זו מעצבת את האופן שבו איראן מפרשת אירועים כמו "מלחמת 12 הימים" ביוני בין איראן, ישראל וארצות הברית. מבחינת האיראנים, העובדה שישראל וארה"ב לא הצליחו – או לא העזו – להשמיד את המשטר, מהווה עבורם ניצחון.
מימין לשמאל: הנשיא טראמפ, האייתוללה חמינאי ורה"מ נתניהו | צילום: AFP
האיראנים מתייחסים להסכמים חתומים ככלים זמניים, לא כהתחייבויות. הם עשויים לחתום כדי לרצות אחרים, אך לעיתים רחוקות באמת מתכוונים לכבד את ההסכמים בפועל. מבחינתם, הסכמים הם אבני דרך בדרך לניצחון סופי – לא פשרות הדדיות.
בתרבות הפוליטית האיראנית, פשרה היא השפלה – גורל גרוע ממוות. אחד האיראנים הודה פעם שהמונח הקרוב ביותר במילון התרבותי שלהם ל"פשרה" הוא "תנזול" שפירושו יותר הוא "להנמיך את עצמך עד כדי השפלה". בעוד ערבים נוטים לנקוט בגישה גלויה של הטחת אשמה ביריב וניסיון לכופף את ידיו, האיראנים מעדיפים דרך-פעולה מחוכמת יותר שמובילה את היריב לכניעה – תוך שהוא עצמו מאמין כי הוא עדיין שולט.
לעיתים קרובות האיראנים מציגים את עצמם כנדיבים ואמפתיים, בזמן שבעצם הם מתרגלים את אמנות "הכנות המדומה" כדי לפרק את המערב מנשקו ולגרום לו לוותר. האסטרטגיה העדינה הזו מתבטאת גם בתעמולה – לא פעם בקריקטורות פוליטיות או סאטירה תקשורתית – שמחזקות את הדימוי-העצמי של איראן כמנצחת.
קריקטורה אחת תיארה בני ערובה אמריקנים נדחסים לתוך תא מטען של מכונית. אחד מהם חייך ואמר: "וואו, במשך כל חיי חלמתי על הזכות לנסוע בתא המטען של המכונית שלך". מבחינת האיראנים, זו הייתה לעג להשפלתה של אמריקה, בעוד בני הערובה נאחזים בכבוד מדומה.
בתקופת שיחות הגרעין לפני עשור, קריקטורות איראניות הציגו את שר החוץ האמריקני ג'ון קרי עם רגל שבורה וקביים ענקיים – סמל לחולשה. פניו של הנשיא ברק אובמה הושחרו כדי להדגיש "פגמים", בעת שארה"ב נכנעה. המסר האיראני היה חד: אמריקה נכנעת, איראן מכתיבה.
מנהיגי איראן יראים רק מעוצמה ומנכונות אמינה להשתמש בה. אף שישראל וארה"ב תפקדו באופן מרשים במלחמת 12 הימים, איראן רואה בזמן כבן בריתה. היא ממתינה, משוכנעת שהמערב יאבד עניין וייסוג. אם זה יקרה, איראן עלולה להופיע מחדש עם נשק גרעיני ומשאבים שיאפשרו לה לאיים על ארה"ב, ישראל ועל בעלות-בריתה הערביות הסוניות.
המערב חייב להכיר בפער התרבותי והאסטרטגי הזה. הפתרון היחיד בר-קיימא הוא לתמוך בעם האיראני עצמו כדי להשתחרר ממשטרו. אחרת, המשחק הארוך של איראן עלול להפיל בסופו של דבר את שלושת אויביה הגדולים: ארה"ב והמערב, ישראל והעולם הערבי הסוני. מה שנשמע לנו דמיוני – נראה להם מציאותי לחלוטין.
עוד בנושא איראן
