אין לך אומץ להתפטר? חברה יפנית תעשה זאת במקומך

שימיזו הרכיב את האוזניות והתקשר למחלקת משאבי האנוש של חברת הסיעוד שבה עבדה הלקוחה שלו. היא רצתה להתפטר - והוא עשה זאת במקומה. "לא הייתה התאמה בין הציפיות שלה לבין המציאות בשטח", הסביר לנציגת החברה. "היא עדיין מחזיקה במדי העבודה ובמפתח לתא שלה, והיא תחזיר אותם בדואר. אפשר לקבל את הכתובת למשלוח?".

שימיזו מועסק בחברת Momuri, חברת "עזיבת עבודה" בטוקיו, שמציעה שירות ייחודי: סוכנים שמבצעים את שיחת ההתפטרות במקומך - הכל כדי להימנע מהשיחה הלא-נעימה עם המנהל. שם החברה מגיע מהמילה היפנית ל"אני פשוט לא יכול יותר".

מדובר בשירות נישתי אך פופולרי מאוד, שהולך וצובר תאוצה בקרב צעירים יפנים, במיוחד מאז מגפת הקורונה. המחיר: עד 50 אלף ין (כ-350 דולר).

מאז הקורונה, גמישות בעבודה הפכה לחשובה יותר, ויחד איתה נשחקה דמות ה"סלרמן" היפני - גבר לבוש חליפה שנכנס לחברה אחרי הלימודים ונשאר בה עד הפנסיה. גם ההיררכיה הנוקשה בתוך החברות מקשה על עובדים להתמודד עם הממונים עליהם, מה שהופך את ההתפטרות לא רק לקשה רגשית - אלא כמעט בלתי אפשרית.

יש שפונים לשירות בגלל הטרדות או בריונות במקום העבודה, אחרים משום שניסו להתפטר ונדחו. חלק פשוט מעדיפים להימנע מעימות עם מנהל שמתקשה לקבל סירוב.

כמו צעירים ברחבי העולם, גם ביפן מתרחבת מגמת ההתפטרות בקרב בני 20-30, ולראשונה היא מגיעה גם לגילאי אמצע הקריירה - שינוי דרמטי במדינה שבה שינוי מקום עבודה אחרי גיל 35 נחשב בעבר לכמעט בלתי אפשרי.

הייאוש נעשה יותר נוח

החברה היפנית במשך עשורים הייתה מושתתת על מודל העסקה לכל החיים, קידום לפי ותק ועבודה סביב השעון - כולל שתייה עם הבוס אחרי שעות העבודה. המודל הזה התפתח לאחר מלחמת העולם השנייה ושגשג בעידן הבועה הכלכלית של שנות ה-80, אך עם קריסת הבועה בשנות ה-90, הוא החל להיסדק.

כיום, עם אוכלוסייה הולכת ומזדקנת ומחסור בידיים עובדות, עובדים יפנים מרגישים יותר ביטחון לעזוב מקום עבודה שאינו מתאים להם. שעות העבודה הארוכות והציפייה לנאמנות עיוורת מתחילות להיראות כבלתי נסבלות.

טואי אִידה, בן 25, עבד בחברת תחזוקה, אך שעות העבודה היו קשות מדי לדבריו. כשהמנהל שלו לא הקשיב לתלונותיו, הוא שכר שירות עזיבה.
"הוקל לי מאוד כשהודיעו לי שההתפטרות התקבלה", אמר. כיום הוא עובד בעצמו ב-Momuri, כדי לעזור לאחרים.

שימיזו, המנהל, מציין שהחברה מקבלת כ-2,500 פניות בחודש - לעומת כ-200 בלבד כשנוסדה ב-2022. 80% מהלקוחות הם בני 20 ו-30, אבל היו גם מקרים יוצאי דופן - כולל לקוחה בת 83.

ה"שגרירים" של העוזבים יוצרים קשר עם מחלקת משאבי אנוש, מעבירים את ההודעה, ולא עוסקים במשא ומתן. עם זאת, לשכת עורכי הדין של טוקיו הזהירה שחלק מהחברות עברו על החוק כשסיפקו ייעוץ משפטי או ניהלו משא ומתן על פיצויים.

"ברוב המקרים, התגובה הראשונית של החברות היא בלבול, אחר כך כעס", אומר טאישי קוסאנו, שמפעיל שירות דומה במחוז אייצ’י. "מנהלים מרגישים נבגדים, או חוששים שהעזיבה תפגע ביעדי התפוקה שלהם. אבל כיום רבים מגיבים בפשטות: 'הבנתי'."

השינוי בשוק מאלץ גם את המעסיקים להתאים את עצמם. "חברות צריכות לבדוק האם הן באמת מתאימות לעובדים החדשים, לא רק להפך", מסבירה צוּדה. "בעולם שבו יש לעובדים יותר אפשרויות, גם החברות צריכות להתאמץ יותר".

קנטו סאנו עזב את חברת התיירות הגדולה שבה עבד בגיל 31, ניסה לעבוד כגנן, פרילנסר ובחנות ספרים - ולבסוף חזר לענף התיירות, הפעם בסטארט-אפ קטן. "למדתי שהצעד הכי חזק הוא ליהנות מהעבודה שלך תוך כדי עשיית דברים שמלהיבים אותך", אמר.

העובדים בגילאי 40-50 הפכו לנכס נדיר: בעקבות המשבר בשנות ה-90, דור שלם לא השתלב כראוי במעגל העבודה. כיום, עם מחסור במנהלים מנוסים, גם בני 35 ומעלה זוכים ליותר הזדמנויות.

"קודם חשבתי ששינוי קריירה זה דבר שלא עושים", מספר קייסוקה אוצ'י, בן 45, שעזב חברת הפצה גדולה לאחר שינוי במדיניות ההנהלה. "אבל אז ראיתי שאנשים בגילי מתחילים לעזוב, והתחלתי לחשוב: אולי גם אני יכול. אולי הכישורים שלי באמת שווים משהו".

המגפה, לדבריו, הייתה "גיים ציינג'ר": "לראשונה באמת חוויתי את השמחה שבארוחת ערב משפחתית. הבנתי כמה זה חשוב".