שלוש יריבות גרעיניות של ארצות הברית הגיבו השבוע בזעם להכרזתו של דונלד טראמפ על כוונת הממשל להשקיע בהקמה בתוך שנים ספורות של מערכת משוכללת בשם "כיפת הזהב", שתגן מפני טילים בליסטיים והיפרסוניים ותכלול בין היתר מערכי יירוט מבוססי לוויינים בחלל. קוריאה הצפונית כינתה את התוכנית "ההצטיידות הצבאית הגדולה בתולדות העולם"; רוסיה הזהירה גם היא שמדובר ב"פגיעה ישירה ביציבות האסטרטגית העולמית"; ואילו סין, מצידה, טענה שהפרויקט יצית מרוץ חימוש חדש ומסוכן ויפתח באופן מעשי את החלל כזירת מלחמה בינלאומית.
קל היה לפטור את ההכרזה של טראמפ, שזה שנים נראה שמקנא בהצלחתה של מערכת כיפת ברזל בישראל וכעת הכריז סוף סוף על מערכת משלו, כעוד גימיק או תרגיל יחסי ציבור בסגנון האופייני לו. אך התגובה החדה והמתואמת של שלוש המדינות מצביעה על כך שמדובר ביותר מסתם הצהרה ריקה מתוכן. אומנם ספק רב אם תוכנית כיפת הזהב תיושם בשנים הקרובות בדיוק כפי שהוצגה, אך העובדה שההכרזה פגעה בעצב חשוף של שלוש המדינות שעומדות כיום במוקד החששות הביטחוניים של ארצות הברית, מראה שכוונתו של טראמפ רצויה, גם אם מעשיו עדיין מוטלים בספק.
המושל בכיפה?
הכרזתו המפתיעה של טראמפ על התוכנית, שאותה הוא מתכוון, לדבריו, לממש עוד לפני תום כהונתו הנוכחית, כוללת הקמת מערך הגנה אמריקני רחב היקף, שישלב בין מערכות יירוט קרקעיות מתקדמות ללוויינים בחלל. מטרת התוכנית היא לספק לארצות הברית הגנה משוכללת נגד איומים אסטרטגיים חדשים, בראשם טילים היפרסוניים המסוגלים לטוס במהירות של פי חמישה ויותר ממהירות הקול, תוך התחמקות מהמערכות המוכרות כיום. בשנים האחרונות יריבותיה של ארצות הברית השקיעו הון עתק בפיתוח טכנולוגיות טילים חדשות, ומערכת ההגנה החדשה היא תגובה ישירה לכך.
הכי מעניין
הרעיון לא הופיע יש מאין. כבר עם תחילת כהונתו השנייה בינואר, חתם טראמפ על צו נשיאותי שהגדיר באופן רשמי את הצורך ב"מערכת הגנה מהדור הבא" כמענה לאיום הנשקף של טילים בליסטיים, היפרסוניים וטילי שיוט מתקדמים. "בארבעת העשורים האחרונים", נכתב בצו, "האיום הנשקף לארצות הברית נעשה מורכב יותר, עם פיתוח מערכות שיגור מתקדמות ומערכות הגנה משוכללות על ידי מדינות יריבות".
שר הגנה האמריקני פיט הגסת' בהצגת תוכנית "כיפת הזהב" בבית הלבן | צילום: EPA
ההכרזה הזכירה במידה רבה את "יוזמת ההגנה האסטרטגית", התוכנית השאפתנית של הנשיא לשעבר רונלד רייגן בשנות ה-80, שזכתה לכינוי הפופולרי "מלחמת הכוכבים". הצו הנשיאותי אכן הזכיר אותה במפורש. התוכנית ההיא ביקשה לייצר הגנה הרמטית מפני טילים, במטרה לנטרל איום גרעיני סובייטי על ארצות הברית. מרכיב עיקרי היה אמור להיות לוויינים המצוידים במערכות לייזר שנועדו ליירט טילי אויב. מבקריה של התוכנית טענו אז שהמערכת יקרה מדי ובלתי ניתנת לייצור, ובסופו של דבר היא לא מומשה, בעיקר משום שהצורך בה הצטמצם עקב התפרקות ברית המועצות.
כעת, עם הסלמת האיום הסיני והמלחמה המתמשכת באוקראינה, רמז טראמפ כי ארצות הברית כבר לא יכולה להסתמך על דוקטרינת "ההרתעה הגרעינית" הישנה בלבד, ולכן עליה לשנות גישה ולהקים מערכות יירוט חדשניות, שיהיו מסוגלות להתמודד עם איומים שאינם רק מצד מדינות סוררות כמו קוריאה הצפונית, אלא גם מצד "יריבים קרובים ושווי ערך", מונח שמתייחס בבירור לסין ולרוסיה. הצו מורה לפנטגון להגיש בתוך 60 יום תוכניות מפורטות להקמתה של מערכת זו, כולל יירוט טילים כבר בשלב השיגור באמצעות לוויינים, וכן חיזוק שיתופי הפעולה הטכנולוגיים עם בעלות בריתה של ארצות הברית.
הצהרתו של טראמפ לא הייתה אפוא הבלחה מקרית או צעד אימפולסיבי, אלא חלק מתהליך ארוך יותר שבו ארצות הברית משנה בפועל את גישתה הביטחונית. גם אם המהלך מעורר ספקות בשל עלותו הגבוהה וקשיים טכנולוגיים עצומים, כוונת הממשל בוושינגטון ברורה: ארצות הברית מנסה, אולי באיחור, להתאים את עצמה למציאות ביטחונית שמשתנה מהיסוד.
כיפת הזהב: ערעור מאזן הכוחות
תגובתן החריפה של סין, רוסיה וקוריאה הצפונית לתוכנית משקפת את העובדה ששלושתן נשענות כיום יותר ויותר על מערכות נשק מתקדמות, שנועדו להרתיע ולנטרל את העליונות הצבאית האמריקנית. במרכז מאמציהן עומדים טילים היפרסוניים חדישים, נשק נגד לוויינים ואמצעים טכנולוגיים נוספים שנועדו לפרוץ את מערכות ההגנה המסורתיות של ארצות הברית ובעלות בריתה.
טילים היפרסוניים הם הנשק שמעורר את החשש הכבד ביותר בפנטגון בשנים האחרונות. הם מסוגלים לנוע במהירויות של פי חמישה ויותר ממהירות הקול, לטוס בגובה נמוך ובמסלולים בלתי-צפויים ולהתחמק מהמערכות הקיימות כיום. בתחום הזה ארצות הברית נמצאת בפיגור יחסי: סין, המובילה במרוץ ההיפרסוני, הדגימה כבר בשנת 2021 יכולת חסרת תקדים, כאשר טיל היפרסוני שלה שוגר לחלל, הקיף את כדור הארץ במהירות של יותר מ-24 אלף קמ"ש ופגע לבסוף במטרתו בסין. גם רוסיה הדגימה טילים מסוג זה, וכשפוטין חשף לראשונה את היכולות הרוסיות ב-2018, את דבריו ליוותה הדמיה של טיל כזה שפוגע בחוף המערבי של ארצות הברית. "מערכות הגנה מפני טילים לא מועילות נגדם, הן חסרות תועלת לחלוטין", הצהיר בזמנו המנהיג הרוסי.
דימה פגיעת טיל היפרסוני פוגע בארה"ב. ולדימיר פוטין | צילום: EPA
אומנם קשה מאוד להגן מפני נשק היפרסוני, אך מומחים טוענים כי מערכות עתידיות – אולי כמו "כיפת הזהב" – עשויות לשבש את יתרונותיו. ד"ר דייוויד רייט, חוקר ממעבדת הביטחון הגרעיני במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), הסביר השבוע בריאיון ל"וול-סטריט ג'ורנל" כי טילים היפרסוניים רגישים במיוחד דווקא בשלב ההאצה הראשוני ובשלב האחרון, לפני הפגיעה. בשני השלבים הללו הטיל נע במהירויות איטיות יותר, ולכן חשוף יותר לפגיעה מצד מערכות יירוט מתקדמות. במילים אחרות, מערכת "כיפת הזהב", המבוססת על יירוט מוקדם בעזרת לוויינים בחלל, עשויה לנטרל חלק משמעותי מיתרונותיהן האסטרטגיים של רוסיה וסין, ולכן מהווה איום של ממש על התפיסה הביטחונית שלהן.
עם זאת, מערכת שכזו לא תהיה חסינה מבעיות. טילים בליסטיים רוסיים בין-יבשתיים, לדוגמה, מאתגרים את המערכת באופן שונה. פאבל פודביג, חוקר בכיר במכון האו"ם למחקרי פירוק הנשק, ציין השבוע בשיחה עם ה"וול-סטריט ג'ורנל" כי כדי ליירט טילים כאלה בשלב ההמראה שלהם, השלב האפקטיבי ביותר ליירוט, נדרשת מערכת רחבת היקף שתהיה פרושה בסמיכות גבוהה מאוד לכל נקודת שיגור אפשרית, לאורך 11 אזורי הזמן של רוסיה כולה. זהו אתגר אדיר מבחינה טכנולוגית וכלכלית, וייתכן כי דווקא הקושי המעשי הזה הוא שהופך את הרעיון של טראמפ לבלתי-ישים, לפחות בטווח הקרוב.
בינתיים, בקוריאה הצפונית, המנהיג קים ג'ונג און ממשיך להשקיע בטכנולוגיות דומות ואף שאפתניות יותר. המדינה מפתחת טילים לטווח ארוך המסוגלים להגיע לשטח ארצות הברית, נשק היפרסוני, רחפנים תת-ימיים גרעיניים ונשק טקטי מתקדם. אומנם לפי מומחים ביטחוניים אמריקניים הנשק הצפון-קוריאני החדש עדיין איננו פעיל, אך התפתחותו המהירה מדגישה את הדחיפות והמשמעות האסטרטגית של תוכנית ההגנה שהציג טראמפ.
כך, למרות ספקנות רבה ביחס ליכולתה של "כיפת הזהב" להיבנות באופן מלא, עצם ההכרזה על הקמתה כבר החלה לערער את תפיסת הביטחון של שלוש המדינות הללו – וזה מסביר את עוצמת התגובה שלהן ואת החשיבות שהן מייחסות לתוכנית האמריקנית החדשה.
רייגן מאחוריך | צילום: EPA
כיפת ברזל – גרסת טראמפ?
תוכנית כיפת הזהב של טראמפ כמובן מזכירה גם את כיפת ברזל הישראלית, ואכן הוא שאב את ההשראה שלו ממנה. אולם בהשוואה למערכת הישראלית, כיפת הזהב היא פרויקט בסדר גודל אחר לגמרי. היא נועדה להתמודד עם איומים אסטרטגיים מתקדמים, משוכללים ובעלי טווח ארוך הרבה יותר. היקף הפרישה שלה, הכולל יירוט באמצעות לוויינים בחלל, עצום לאין שיעור.
עם זאת, בעיני תומכי התוכנית בוושינגטון ומחוצה לה, העיקרון הבסיסי דומה להפליא. כשם שכיפת ברזל חיזקה את הביטחון הישראלי ושיבשה את תוכניות אויביה, כך עשויה כיפת הזהב – או אפילו עצם ההכרזה עליה – להוביל לשינוי במאזן האסטרטגי הבינלאומי ולשדר מסר של עוצמה ונחישות אל מול אויביה של ארצות הברית.
מהבחינה הזו, דונלד טראמפ עשוי להיות צודק לפחות בדבר אחד: כמו "מלחמת הכוכבים" של רייגן בשנות ה-80, גם "כיפת הזהב" – אף אם לעולם לא תמומש במלואה – כבר מוכיחה שלפעמים, הכרזות אסטרטגיות משפיעות על המציאות הגיאופוליטית לא פחות מאשר טילים בשטח או לוויינים בחלל.