בינה הטלאי
קומונרית סניף בני עקיבא בני מנשה בטבריה
בת 18, תושבת מעלות: "עיר שנעים להיות בה"
שירה האוקיפ
קומונרית סניף בני עקיבא בני מנשה בנוף־הגליל
בת 19, תושבת נוף־הגליל: "זאת עיר של כל העולים. יש פה המון עולים חדשים מהרבה מקומות. אנחנו לא כל כך מתחברים ולפעמים יש מריבות, אבל בסוף כשיש אזעקה כולנו ביחד"
שלום שירה ובינה, מה שלומכן?
שירה: "אני מרגישה בסדר ברוך השם. מתרגשת לקראת חודש ארגון, שמתחיל בשבת".
בינה: "אצלי קצת אחרת. גרתי ולמדתי במעלות, ועכשיו בשירות הלאומי יצאתי מהבית בפעם הראשונה. קצת קשה לי, אבל לאט־לאט קל יותר, גם בתקן בוקר וגם עם הבנות בדירה".
הכי מעניין
אז השבוע פותחים את חודש ארגון. איך אתן מתכוננות לבלגן בסניפים שלכן?
שירה: "תהיה ישיבת פתיחה, נחלק תפקידים ונמשיך לתכנן מה עושים. המדריכים מפרסמים בקבוצות ההורים שהחודש מתחיל, ואנחנו מתכוונים לעדכן אותם בכל הפעילויות. הנושא הוא 'ראשינו בעמקי תורתה'".
בינה: "סניף בני מנשה בטבריה חדש יחסית, אז אנחנו מתלבטים אם לדחות את חודש ארגון. ההורים של החניכים עדיין לא יודעים מה זה בני עקיבא, אז יותר חשוב להיפגש איתם ולהסביר להם על התנועה. אני חושבת שכדאי לעשות תהליך ולא ישר לקפוץ פנימה. גם אין לנו עדיין מבנה, אז זה מסובך".
אתן מובילות סניפי עולים, ועליתן בעצמכן לארץ. איך ומתי עליתן? ספרו קצת על הקליטה.
בינה: "עליתי ב־2014, כשהייתי בת שש וחצי. הביאו אותנו לכפר־חסידים. עם הילדים הקטנים היו עושים יצירות, ואותנו לימדו אל"ף־בי"ת. אחר כך חילקו אותנו לשתי קבוצות, חצי עברו למעלות וחצי לעכו. אנחנו היינו בקבוצה שעברה למעלות. לא הספקתי להיות בגן והכניסו אותי ישר לכיתה א'. למדתי בעיר גם ביסודי, גם בחטיבה וגם בתיכון.
"ביסודי היה לי קשה מבחינה חברתית. היה פער גדול בשפה, וזה השפיע. כל הזמן חששתי מאיך בנות ידברו אליי, וכשהן דיברו אליי בזלזול או אמרו לי דברים לא מכבדים, לא היה לי איך לענות להן ולהגיד שלא נעים לי. פחדתי שיחשבו עליי באופן שלילי אם אגיד ככה או אחרת. בסוף סופגים את הכול, זה מאוד פוגע".
איך עוברים ממקום מסוגר ומפוחד כזה להיות מדריכה וקומונרית ומובילה?
"בתיכון התחלתי לעבור תהליך עם עצמי. לאט־לאט למדתי להבין שגם אם אני שונה, אני פה בארץ, ואני לא צריכה להתבייש במי שאני. למדתי לבנות לעצמי ביטחון".
שירה, איך הייתה העלייה שלך?
שירה: "עליתי לפני חמש שנים, ב־2021. זו הייתה תקופת הקורונה. בהתחלה הלחיצו אותנו שאנחנו לא יכולים לעלות. בסופו של דבר עלינו. הגענו למלון בירושלים ולא יצאנו החוצה בגלל הקורונה. אחרי שלושה חודשים שם, העבירו אותנו לכפר הנוער עיינות ומשם לנוף־הגליל.
"למדתי באולפנת סגולה. בהתחלה הרגשתי מאוד שונה. הרגשתי שאני נכנסת לעולם אחר, למקום ממש מוזר. הלימודים היו אחרים ממה שהיה לנו בהודו, גם החינוך היה שונה וגם החברה".
שתיכן מספרות על חוויות לא פשוטות. מה נתן לכן כוח?
בינה: "הייתה לנו תמיכה. בבני עקיבא פתחו סניף נפרד לבני המנשה, ומאז שהצטרפתי לתנועה הרגשתי שמאוד השתניתי מבחינת מנהיגות. לסניף כזה יש גם יתרונות וגם חסרונות, אבל בשביל ההתחלה זה טוב. גיליתי על עצמי כל מיני דברים, ושם הבנתי שאגדל מזה ושאני יכולה לעשות טוב לקהילה שלי ולעם שלי".
היו בעבר סניפי עולים ושכונות של עולים: מצד אחד זה מאפשר להרגיש בנוח עם אנשים שדומים לך, אבל מצד שני זה גם מקבע ועלול להפריע להשתלבות בארץ.
בינה: "נכון, אבל לבני מנשה יש קטע שבסוף, כשהם עם החברה הישראלית, הם 'מורידים' מעצמם. זה פוגע להם בביטחון העצמי".
שירה: "יש פער של שפה. אנחנו מרגישים שונים לא רק באיך שאנחנו נראים אלא גם בדברים אחרים".
אני מניחה שהסניף נותן לכם להרגיש בבית. איך עוברים לשלב הבא, לשלב ההשתלבות?
בינה: "צריך לבנות את זה בהדרגה. תסתכלי למשל על תנועת בני עקיבא. הישראלים גדלים עליה, הם רגילים לה, אבל אצלנו זה מאוד שונה. צריך לאט־לאט להכניס את הילדים והנוער לתנועה, לחבר אותם לעניינים, ואולי אחר כך לשלב אותם בשאר התנועה. אבל בלי למהר, צריך לראות לאן זה הולך".
ספרו לנו על ערך שחזק אצלכם בקהילה, שאם החברה הישראלית הייתה מאמצת אותו היא הייתה יכולה להרוויח.
שירה: "כיבוד הורים, ולא רק הורים אלא מבוגרים בכלל. ילדים ישראלים לא כל כך מכבדים את המבוגרים. אצלנו, לאנשים מבוגרים אנחנו קוראים בכינוי מכובד יותר ולא בשם הפרטי. זה ככה גם בלימודים. כשהמבוגרים מדברים, אנחנו לא מדברים".
הלוואי שהיינו מקבלים משהו מההרגל הזה. השבוע הזה היה שבוע ההוקרה לעלייה במערכת החינוך, ואנחנו גם בתקופה שיש בה הרבה עולים חדשים. תנו עצה אחת לישראלים שרוצים מאוד את העולים, אבל לא תמיד יודעים איך לקלוט נכון.
שירה: "שהישראלים לא יחשבו שאם מישהו לא יודע את השפה הוא משוגע או לא יכול להבין כלום. אני מרגישה שבבית הספר המורים מתייחסים לילדים כאילו אין להם מוח. הם צועקים עליהם ומזלזלים בהם. מורים לא מבינים למה ילדים ישנים בכיתה, אבל כשהתלמידים העולים לא מבינים כלום ומשעמם להם, זה קשה".
ואיזו עצה אתן נותנות למי שעולה לכאן?
בינה: "לנסות לא לקחת ללב עלבונות מאנשים".
בחרתן בדרך של חינוך - להיות מדריכות וקומונריות. מה הייתן רוצות להעביר לחניכים בסניפים המיוחדים שלכן?
בינה: "העובדה שאנחנו שונים לא אומרת שאנחנו לא יכולים לעשות הכול, גם אם זה לוקח לנו יותר זמן. אני רוצה שהחניכים לא 'יורידו' מעצמם. בסוף אנחנו כאן בארץ ישראל, וזו הארץ שלנו, ואנחנו צריכים לדעת להשתלב. ישראלים הם קצת חצופים וקצת צעקנים, אז צריך ללמד את החניכים לא לקחת את זה אישי, להגיד אם לא נעים להם, ולדעת גם איך לענות".
שירה: "לי חשוב להעביר את ערך המשפחתיות. בסניף, כל החניכים והמדריכים הם כמו בית ומשפחה. ככל שנחזק זה את זה בסניף, ככה נהיה חזקים גם בחוץ".
ומה אתם מאחלים לחניכים בקליטה בארץ?
שירה: "שלא יוותרו על הלימודים ועל החברים".
בינה: "לא להתייאש. בסוף הם ימצאו את המקום הטוב שלהם בחברה הישראלית".
עוד אנשי השעה
