"אני מקווה שתקוים ההבטחה להביא את כל בני מנשה"

שלום דן, מה שלומך?

"ברוך השם טוב, מתרגשים".

ההורים שלך סוף־סוף כאן!

"כן, הם עלו לארץ. הגיעו ביום חמישי בלילה למרכז קליטה בנוף הגליל, ובדיוק בשבת היה בר מצווה של האחיין שלי, הבן של אחותי, שגם היא עלתה לפני הרבה שנים לארץ. היה כיף, והאמת היא שהיינו קצת לחוצים כי רצינו שיהיה להם טוב ונוח".

תכיר לנו קצת את ההורים.

"הם בני 69 ו־75. תמיד היה להם חלום לעלות לארץ, אבל חוץ ממחסום השפה, הם לא כל כך מבינים עברית, היו להם מטעים, הם גידלו קלמנטינות ובננות, והיו להם עובדים, אז לא התאפשר להם לעלות".

מה גרם להם עכשיו לארוז ולעלות למטוס?

"הם כבר מבוגרים, וקצת קשה להם שם, ובעיקר הם רצו להיות קרובים לילדים ולנכדים. את הילדים שלי הם ראו לפני שמונה שנים, כשנחתּי אצלם עם ארבעה ילדים לביקור אחרי 18 שנה שלא ראיתי אותם, אבל את הילדים של אחותי הם לא ראו בכלל. הם לא היו בחתונות של המשפחה ולא בשום שמחה. האירוע היחיד שהם היו בו היה בר המצווה שהיה עכשיו, בשבת".

עלית לישראל לפני הרבה שנים, אתה יכול לתאר קצת את המסע שלך בארץ?

"עליתי ב־1999. הייתי אז בן 21. עליתי מתוך ציונות ודחיפה של ההורים. העלייה שלי הייתה במסגרת 'עמישב', העמותה של הרב אליהו אביחיל. הגענו לקריית־ארבע וכאן קיבלנו משפחה מאמצת, שאני בקשר איתה גם היום. למדתי קצת במכון מאיר, ואז עברתי לישיבת נחלת צבי של הרב יעקב שמעון בשכונת קריית משה בירושלים, שם הייתי מדריך עולים, ובמקביל שכרתי קרוואן בעפרה. את אשתי הכרתי עוד בהודו, היא אחות של חבר טוב שלי. אשתי עלתה אחריי. התגייסתי לנח"ל ואז התחתנו".

ואיך אתה מגדיר את הקליטה שלך בארץ?

"ברוך השם. במקום שהגעתי ממנו מדברים את שפת המיזו, אבל אני ידעתי אנגלית ולימודי העברית היו לי קלים יותר יחסית למי שלא יודע אנגלית".

יש לקהילה מנהג מעניין שכדאי שנכיר?

"כן, יש מנהג יפה. כשמישהו נפטר והמשפחה שלו יושבת שבעה, פותחים פינה של צדקה והמנחמים נותנים כסף למשפחה האבלה כדי לעזור לה. היינו עושים את זה שם, מביאים פיזית כסף לקרוב המשפחה של הנפטר, ואנחנו עושים את זה גם פה. הבאנו את זה לישראל".

עליית בני מנשה התחילה לפני קצת יותר מעשרים שנה, אבל חוותה הפסקות. לאחרונה העביר שר העלייה והקליטה, אופיר סופר, החלטה להעלות את כל בני מנשה לישראל בשנים הקרובות. מה אתה מרגיש עם ההחלטה הזאת?

"פעם עליית בני מנשה הייתה פחות מוכרת, ומי שאִרגן אותה היו עמותות כמו 'עמישב' של הרב אביחיל ואחר כך 'שבי ישראל' של הרב מיכאל פרוינד. אחר כך פנינה תמנו־שטה נכנסה למשרד העלייה וקידמה את הנושא, ועכשיו השר אופיר סופר נכנס לזה עם הסוכנות היהודית. הכול הרבה יותר מסודר ומגיע להם שאפו. אני מרגיש שנעשה פה צדק. אולי לחלק מהעולים זה קצת מאוחר מדי, אבל טוב עכשיו מאשר לעולם לא. אני מקווה שההבטחה להביא את כולם תתקיים, כי ממשלות מתחלפות ומי יודע מה יהיה".

אני מכירה את מחנות הממתינים לעלייה באתיופיה. זה ככה גם אצל בני מנשה?

"אין ממש מחנה. בעיר הבירה יש קהילה לא גדולה, ויש קשר בין האנשים. מי שיכול מתקבץ ללמוד עברית עוד לפני העלייה. אנשים שגרים בכפרים נידחים ומחליטים שהם רוצים לעלות עוזבים את הכפר, מצטרפים לקהילה, עובדים בעבודות מזדמנות ומחכים. ההורים שלי דווקא לא עשו את זה. הם לא עברו לעיר הבירה".

התוכנית היא להעלות 6,000 איש מבני מנשה בארבע השנים הקרובות. מה הציבור הישראלי צריך לדעת על בני מנשה? אולי משהו שיקל על הקליטה שלהם כאן?

"הציבור הישראלי רחב, הפנים שלנו שונות, ובמקום שאנחנו פחות נמצאים לא מכירים אותנו.היה טוב אם היו מכירים אותנו יותר. אבל לא רק הישראלים צריכים לעבוד על זה, גם אנחנו צריכים לעבוד על זה".

מה קהילת בני מנשה צריכה לעשות לדעתך?

"להשתלב יותר בחיי הקהילה היכן שאנחנו גרים, לא רק להיות בתוכנו. אין מה לעשות, כל העולים ככה, כי קל להיות עם אנשים שמבינים אותך - אבל הגיע הזמן לפרוץ את זה, בשביל הדורות הבאים".

איך עושים את זה? הרי מביאים עולים למקומות שבהם כבר יש קהילות.

"פעם קריית־ארבע הייתה ה־מקום של בני מנשה. היום בעפולה ובנוף־הגליל יש קהילות הרבה יותר גדולות. ראש העיר של נוף־הגליל מחבק את העולים, ממש עומד לצידם, וכל הכבוד לו. יש היום אנשים מבני מנשה בכל מיני מקומות: קריית־שמונה, בית־שאן, טבריה. אנחנו משתלבים, וההשתלבות בישראל ברוך השם טובה מאוד, אבל צריך לצאת ולגור בעוד מקומות".

בעיניך הצבא הוא מקום שגורם להיכרות ולערבוב?

"כשהתגייסתי לצבא שאלו אותי קצת על העדה ולא הבינו מאיפה אני, אבל צריך לדעת שכל מי שעולה מהודו, המטרה שלו היא לשרת את המדינה, כל אחד לפי יכולתו. אפילו יש לנו, לצערנו, שני נופלים מהקהילה במלחמת חרבות ברזל, סמ"ר גדעון הנגהל וסמ"ר גרי זולת. אני התגייסתי בגיל 23, יש כאלה שמתגייסים בגיל 25 או 26. הצבא אומר להם: אתם כבר מבוגרים. אבל הם נלחמים כדי להתגייס".

אתה משרת במילואים, למרות שעברת מזמן את גיל הפטור.

"כן, פטרו אותי ב־2019 וב־2022 חזרתי לשירות מילואים. זה היה עוד לפני המלחמה. שירתּי אז באזור בנימין, ואני ממשיך לשרת מפרוץ המלחמה. היום אני משרת קרוב לבית. מ־7 באוקטובר ועד היום הצטברו לי הרבה ימי מילואים".

כששאלתי אותך על משימת הקליטה הפנית את האחריות אל העולים עצמם. אבל אני בכל זאת שואלת, מה עלינו לעשות?

"לחבק את העולים, להנחות אותם ולהראות להם את דרך התורה ואיך חיים פה".

ההורים שלך עלו לישראל יום אחרי שחגגנו 78 שנות עצמאות למדינה. זה עיתוי מיוחד מאוד.

"כן. זה נותן את התחושה שהמדינה והיהודים לא שוכחים את האחים האבודים שלהם, וזה מסמל את העובדה שישראל חזקה. מבחינת המשפחה המצומצמת שלנו זאת הייתה מתנה שסבא וסבתא הגיעו אלינו בדיוק לבר מצווה".