מחיקת ההיסטוריה היהודית כשיטה

לא תמיד בשקרים גסים, לפעמים בהשמטה שקטה: העיתונות העולמית מוחקת שוב ושוב את הקשר היהודי למקומות היסטוריים

תוכן השמע עדיין בהכנה...

תקשורת זרה, אילוסטרציה | שאטרסטוק

תקשורת זרה, אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק

יש משהו מטריד ביחס התקשורת הבינלאומית לאתרים יהודיים. לא תמיד בשקרים גסים. לפעמים זה קורה בסייגים קטנים או בהשמטה שקטה. התוצאה המצטברת: הקשר היהודי הופך למשני, או שהוא פשוט נעלם.

קחו לדוגמה את הר הבית. הניו־יורק טיימס נוהג לתאר אותו כ"מקודש ליהודים ולמוסלמים", אבל מיד מסתייג ואומר שהוא "חשוב לזהות היהודית בגלל שני מקדשים קדומים", או שהוא "חשוב לדעת רבים מהיהודים". הצד המוסלמי, לעומת זאת, מוצג בלי היסוס, והמקום מתואר בתור "השלישי בקדושתו באסלאם". במשך השנים עבר העיתון יותר ויותר לשימוש במונח "מתחם מסגד אל־אקצה" כשם העיקרי, כש"הר הבית" נדחק לשוליים. זה לא ניסוח מקרי, אלא אימוץ נרטיב שמבקש להפוך את המקום הקדוש ביותר ליהדות לאתר מוסלמי עם "שריד" יהודי מהעבר.

לאחרונה חזר הדפוס הזה בעיתון הבריטי האינדפנדנט. אלפי יהודים שביקרו בהר בתשעה באב תוארו כ"קיצונים דתיים" ש"פרצו" או "פשטו" על "אחד האתרים המוסלמיים החשובים בירושלים". רק אחרי פנייה של ארגון CAMERA שונו הניסוחים ונוספה ההבהרה שזהו האתר הקדוש ביותר ליהודים. עצם הצורך בתיקון מספר את הסיפור כולו.

הכי מעניין

עכשיו לסבסטיה. רשת CNN פרסמה כתבה על האתר – כידוע, בירת ממלכת ישראל הקדומה – והציגה אותו כמקום ש"שייך לכולם". ההיסטוריה היהודית נעלמת. אין כמעט אזכור לכתובות בעברית קדומה, לשנהב מארמון אחאב, או לעובדה שעמרי קנה את הגבעה והקים שם בירה. במקום זאת מופיעה "אוניברסליות" שמרוקנת את האתר ממשמעותו, ומציגה את מאמצי השימור הישראליים כניסיון "לתפוס" אדמות. כשאתר עם שורשים יהודיים ברורים מוצג כרכוש משותף של כולם – זו לא ניטרליות.

בחברון זה כבר גובל במחיקה גלויה. הגרדיאן הבריטי מתאר את הקהילה היהודית הקטנה כ"התנחלות בלתי חוקית בלב עיר פלסטינית". כאילו אין רצף יהודי בן אלפי שנים במקום. כאילו לא הייתה שם קהילה עד פרעות 1929. בית רומנו, שנבנה ב־1876 ומאכלס כיום את ישיבת שבי חברון (שהוקמה ב־1982) וממוקם בחלק העיר שתחת שליטה ישראלית, מוצג כחלק מ"תוכניות הרחבה". העיר השנייה בקדושתה ליהדות הופכת, בעיתונות, למקום שבו יהודים הם חריגים ופולשים.

גם בריכות שלמה ליד בית־לחם זכו ליחס דומה. מאגרי מים שנבנו בתקופת מלכים יהודים וסיפקו מים לבית המקדש תוארו בגרדיאן כיעד ל"השתלטות" ישראלית מאיימת. שוב, שורשים יהודיים ברורים נדחקים הצידה.

הדפוס הזה אינו מקרי. כשהתקשורת מסייגת את הקשר היהודי, מעדיפה שמות מוסלמיים או "אוניברסליים" ומציגה נוכחות יהודית כדבר חריג ופולשני, זו אינה רק בעיה של הטיה בסיקור. זוהי התיישרות מודעת עם נרטיב שנועד למחוק את הנוכחות היהודית במרחב. החשיפה והתיקון של כל ניסוח כזה אינם רק מאבק על דיוק עובדתי, אלא מערכה על עצם הלגיטימציה של ההיסטוריה שלנו.

שלומי בן־מאיר הוא עורך אתר CAMERA בעברית, מבית ארגון CAMERA העולמי - הוועדה לדיוק בדיווח וניתוח המזרח התיכון