בשיתוף מנהלת עמ"י
לרוב, המספרים אינם משקרים. ממחקרים רבים שערכה בשנים האחרונות מִנהלת מוזאיק יונייטד, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות עולה נתון ברור ומובהק: מאז 7 באוקטובר, הרוב המכריע של בני הנוער היהודים, 94 אחוזים, חשים קשר רגשי כלשהו לישראל. מתוכם, 55 אחוזים חשים קשר רגשי חזק מאוד או קיצוני לישראל, ואילו 39 אחוזים מעידים על קשר רגשי קל או בינוני. הדו"ח מציג ממצאים מסקר עולמי שנערך בקרב בני נוער יהודים בגילי 14 עד 18, בעקבות טבח חמאס בשמחת תורה תשפ"ד.
במוקד הדו"ח עומדים הקשר של בני הנוער היהודים לישראל ועמדותיהם ביחס למלחמה: האם קרבתם למדינת היהודים התחזקה, או שמא חלומם הציוני התנפץ לנגד עיניהם. כאמור, למרבה המזל, נדמה כי הקשר בין יהודי התפוצות למדינת ישראל דווקא התחזק בשנים האחרונות. כלל הנתונים מצביעים על התעצמות הקשר, אך נתון אחד מעורר עניין במיוחד: בקרב נשאלים שפגשו אזרחים ישראלים ויצרו עמם קשר חברי ורגשי, נרשמה עלייה ניכרת בתחושת הקרבה למדינת ישראל עצמה.
אחת ההשפעות הבולטות של המפגשים ניכרה בעמדותיהם של הנשאלים הצעירים כלפי המלחמה. בני נוער שחוו מפגשים עם בני גילם בישראל נטו פחות לאמץ עמדות עוינות כלפי המדינה היהודית: הסיכוי שיאמינו כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה היה נמוך ב־47 אחוזים, והסיכוי שיביעו אהדה לחמאס היה נמוך ב־44 אחוזים.
הכי מעניין
וזה לא הכול: רוב המשתתפים, 54 אחוזים, דיווחו כי הפכו לתומכים יותר בישראל. לעומתם, 32 אחוזים אמרו כי עמדתם לא השתנתה, ו־15 אחוזים ציינו שנעשו ביקורתיים יותר או מתנגדים יותר לישראל.
"מאז 7 באוקטובר, מצבה של יהדות התפוצות השתנה מאוד", אומר מתן הופמן, סמנכ"ל חינוך במכינת אדרת, המשתתפת מזה חמש שנים במיזם החיבור - תוכנית המפגישה בין חניכי המכינה לנוער יהודי מהתפוצות המגיע לישראל לשנת הפוגה בין התיכון לאוניברסיטה. "חייהם התערערו לא פחות מהחיים שלנו", ממשיך הופמן. "לדעתי, במובנים מסוימים אפשר אפילו לטעון שהם התערערו יותר: הם חווים משבר זהותי של ממש סביב השאלה מה פירוש הדבר להיות יהודי בתפוצות, ומתמודדים עם אנטי־ציונות קשה".
לדבריו, גם בלי להידרש למחקרים ולסקרים, המציאות בשטח כבר מעידה על השינוי המיוחל. "דיברתי עם מנהל תוכנית גאפ ייר שצמוד אלי בפרויקט מיזם החיבור, והוא אמר לי שהמפגש עם החניכים שלי הוא הדבר המשמעותי ביותר בעיני החניכים שלו במהלך השנה שהם מבלים בארץ. אני לא חושב שזה כי החניכים שלי מדהימים במיוחד", הוא מוסיף בחיוך, "אלא מכיוון שבמפגש עם האחר הם מגלים עד כמה הם דומים. בסוף כולם אוהבים את טיילור סוויפט, וכולם עסוקים באותן שאלות זהות קלאסיות שמעסיקות כל בן 18 בעולם".
"בני הנוער האלה שומרים על קשר ברשתות החברתיות, הופכים עם הזמן לחברי אמת"
כך הופכים המפגשים ה"בלתי פורמליים" לכאלה באמת: מפגשים חבריים, שמדגישים את המשותף - ויש לא מעט ממנו. "בסוף כל אחד חוזר למציאות שלו, אבל שונה מאוד מכפי שהיה קודם", מסביר הופמן. "בני הנוער האלה שומרים על קשר ברשתות החברתיות, הופכים עם הזמן לחברי אמת, והיכולת שלהם לעצום עיניים ולהיזכר בבני גילם שפגשו, שמשרתים היום בצה"ל ומגוננים על מדינתם, היא השינוי הגדול ביותר. פתאום יש שם, פנים וחוויה משותפת, וזה משנה בתכלית את התפיסות שלהם על ישראל".
אלא שההשפעה אינה ניכרת רק בקרב בני נוער מהתפוצות, אלא גם בקרב הנוער הישראלי. "השאיפה שלנו היא להרחיב את נקודת המבט שלהם ולגרום להם להבין שהעם היהודי גדול יותר מזה שחי כיום במדינת ישראל", מדגיש הופמן. "התגובות בשטח מצוינות. במיוחד אחרי שנתיים וחצי שבהן אזרחי ישראל חשו תמיכה מיהודי התפוצות במידה רבה יותר משהורגלו בעבר, אני חושב שהנוער שלנו מבין היום שאנחנו לא לבד מול האתגרים שלנו. יש לנו שותפים אמיתיים בצד השני, שאכפת להם מאיתנו - ולנו מהם".
"בני הנוער האלה שומרים על קשר ברשתות החברתיות, הופכים עם הזמן לחברי אמת, והיכולת שלהם לעצום עיניים ולהיזכר בבני גילם שפגשו, שמשרתים היום בצה"ל ומגוננים על מדינתם, היא השינוי הגדול ביותר"
אביה וייל, בת 19, במקור מירושלים וכיום חניכה במכינת בית ישראל בארמון הנציב, השתתפה במיזם החיבור. "פגשתי בני גילי מכל מיני מקומות - ארה"ב, קנדה, בלגיה ודרום אמריקה - וגיליתי אנשים מדהימים", היא מספרת. "הם שיתפו אותנו בחוויה שלהם כיהודים בתפוצות, ומהר מאוד התברר לנו שזו חוויה שונה מאוד מלהיות יהודי בארץ ישראל. ניהלנו דיונים רבים, חלקם לא פשוטים, כי לפעמים הפערים גדולים, אבל בסופו של דבר יצאנו מהם תמיד קרובים ומחוזקים יותר".
לפני המפגשים האלה חשבה אביה כי בני הנוער בישראל חיים תחת איום ביטחוני תמידי, בעוד בני גילם בתפוצות מנהלים שגרת חיים שלווה ורגועה - מעין גן עדן עלי אדמות. "מתברר שזה ממש לא נכון", היא מודה. "כל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, חווה אנטישמיות באופן כזה או אחר. וקל מאוד לשאול מדוע הם לא עולים ארצה אם המצב בחו"ל קשה כל כך, אבל ככה מפספסים את מורכבות העניין. היהודים האלה עושים עבודת קודש במדינותיהם, ומנהלים חיי שליחות של ממש".
גם במקרה הזה, בסוף התוכנית כל אחד יוצא לדרך חדשה משלו, אבל מצויד בתובנות חדשות. "אנחנו ממשיכים לצבא או לשירות לאומי, והם ממשיכים ללימודים אקדמיים, אבל כולנו נשארים חברים", מציינת אביה. "עד היום יש בנות שחיות רחוק ממני, מעבר לאוקיינוס, אבל אנחנו ממשיכות לדבר ולנהל חברות אמיתית". כן, יותר מאשר התפילה בכותל המערבי, הטבילה בכינרת או התצפית ממצדה, מה שמותיר חותם בבני נוער יהודים מהעולם שמבקרים בישראל הוא המפגש הבין־אישי עם בני גילם כאן.
"הזדמנויות החיבור ליהדות התפוצות נמצאות ממש מולנו, אך מפגש אמיתי ומשמעותי אינו קורה מעצמו - הוא דורש השקעה ומאמץ מכוון", אומרת שלומית מאלי, מנכ"לית מִנהלת עמ"י. "מיזם החיבור נולד בדיוק לשם כך: להפוך את ההזדמנויות הללו לתהליך עמוק, שמבסס את הזהות ואת החוסן הלאומי בקרב דור ההנהגה הצעיר של מדינת ישראל. זה מהלך אסטרטגי של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות ומִנהלת עמ"י, הפועל בשותפות עם הסוכנות היהודית, מועצת המכינות הקדם־צבאיות ותוכנית מסע".
ובין כל הנתונים, הסקרים והיוזמות החינוכיות, נדמה שהמסקנה החשובה ביותר פשוטה בהרבה: כשבני נוער נפגשים באמת, בלי מסננים ובלי תיווך, הם מגלים שגם משני קצות העולם פועם אותו לב יהודי.
בשיתוף מנהלת עמ"י
עוד כתבות בנושא
הציוץ ששינה הכול: הנין שהפך את סבתא ניצולת השואה לכוכבת רשת עולמית
בשיתוף מנהלת עמ"י
"מעולם לא היו גאים יותר": מה עשה 7 באוקטובר ליהדות ארה"ב
בשיתוף בשיתוף מנהלת עמי