בשיתוף מנהלת עמ"י
מיטב המשפיענים ברשתות החברתיות בונים את מעמדם לאט ובסבלנות: עוקב אחר עוקב, פוסט אחר פוסט, שנים של התמדה עד לפריצה המיוחלת. דב פורמן, יהודי־בריטי בן 22, דילג מעל כל השלבים הללו כשביממה אחת בלבד הפך לסנסציה עולמית. זה קרה ב־2021, בעיצומה של מגפת הקורונה. הוא היה אז בן 17. סבתא רבתא שלו, ניצולת השואה לילי אברט, הייתה בת 97.
הכול התחיל ברגע אינטימי ושקט בסלון הביתי. "יום אחד סבתא הראתה לי משהו שמעולם לא ראיתי", משחזר דב. "שטר כסף גרמני שאחד החיילים היהודים נתן לה ביום השחרור. על השטר הוא כתב: 'התחלה לחיים חדשים. בהצלחה ורוב אושר'. שאלתי אותה אם ניסתה אי פעם לאתר את החייל. היא חייכה ואמרה שלא. חצי בצחוק אמרתי לה שאמצא אותו דרך האינטרנט בתוך 24 שעות. זה לקח הרבה פחות".
ללכת בדרכה | צילום: דב פורמן
דב פרסם ציוץ בטוויטר וביקש את עזרת הציבור. הרשת נרתמה מיד. שמונה שעות בלבד לאחר מכן כבר אותרה משפחתו של החייל, שנפטר בשנת 2013. ימים ספורים אחר כך נערכה פגישת זום מרגשת בין לילי ובין בני משפחתו. "זה היה רגע מכונן", הוא מספר. "פתאום הבנתי את העוצמה האדירה של המדיה הדיגיטלית - איך סיפור קטן מהעבר יכול לחבר בין אנשים מכל קצוות העולם".
הכי מעניין
הסיפור הוויראלי הפך לנקודת מפנה. אלפי אנשים, מאות אלפי אנשים ואחר כך מיליונים בכל רחבי העולם החלו לעקוב אחריהם. ודב הבין שיש כאן שליחות. הוא פתח את הדלת לעולם שלם והזמין את הרשת פנימה - אל הסיפורים, אל הזיכרונות, וגם אל רגעי היומיום הקטנים. בטוויטר, באינסטגרם ובטיקטוק העלו השניים, לילי ודב, סרטונים מרגשים ולעיתים גם משעשעים. ברובם היא יושבת על הכורסה ומדברת איתו בשלווה על החיים שאחרי התופת, על הבחירה באופטימיות, על כוח הרצון ועל משמעות.
"באירופה ובארצות הברית יש עדיין מיליוני בני נוער שלא יודעים בכלל מהו אושוויץ – ולאן האנטישמיות שאנחנו חווים היום עוד עלולה להוביל"
הקהל היה צמא לקול שלה, והיא נתנה לו אותו בנדיבות. כך, סבתא רבתא ונין הפכו לצמד בלתי נשכח: עדות חיה להיסטוריה, עטופה באהבה בין־דורית. מיליוני אנשים ראו בלילי לא רק ניצולה, אלא מצפן מוסרי ואור של תקווה. ההצלחה הדיגיטלית גלשה במהרה אל מעבר למסך. דב כתב ספר ביוגרפי על חייה של לילי, וגם הוא הפך לרב־מכר עולמי. כתב העת טיים בחר בו לאחד ממאה היוצרים המשפיעים ברשת. הוא הוזמן לארמונו של המלך צ'רלס, והרצאותיו הובילו אותו ממדינה למדינה. בכל מקום הוא מבקש דבר אחד: להשמיע את קולה של לילי.
ב־9 באוקטובר 2024, בגיל 100, לילי הלכה לעולמה, מוקפת במשפחתה הגדולה: עשרה נכדים, 38 נינים וחימש אחד. למיליוני עוקביה זו הייתה אבדה כואבת, ובשביל דב - פרדה משותפה לדרך, מסבתא, מחברה קרובה. מאותו יום, השליחות נותרה בידיו בלבד. הפרטנרית איננה עוד, אבל הסיפור והאחריות לשמר אותו ממשיכים לפעום.
"יש לי עוד עשרות שעות של שיחות עם סבתא שצילמתי ועדיין לא ערכתי ולא פרסמתי", חושף דב כעת. "הפטירה שלה לא שינתה את משימת חיי: להמשיך להנציח את סבתא שלי ואת זכר השואה. באירופה ובארצות הברית יש עדיין מיליוני בני נוער שלא יודעים בכלל מהו אושוויץ - ולאן האנטישמיות שאנחנו חווים היום עוד עלולה להוביל. ולכן המטרה שלי הייתה ונשארה אותה המטרה - להפיץ את האור של סבתא רבתא שלי, ואת המסר שלה לעולם, שרלוונטי לכולם. לא משנה כמה קשיים אתה חווה בחיים, אתה יכול להמשיך ולקום. להתחיל מחדש. לבנות חיים. להקים משפחה. אם היא יכלה - כולם יכולים. זה מה שהיא לימדה אותי, וזה מה שאני רוצה ללמד גם אחרים".
"אסור לברוח מהזירה הזאת, אלא לנכוח בה, להגיב, להשפיע. כי אם לא נספר את הסיפור שלנו, מישהו אחר ימלא את החלל"
אלא שלא כולם רוצים ללמוד. בעקבות טבח 7 באוקטובר וגל האנטישמיות ששטף את העולם בעקבותיו, מספר בתי הספר הבריטיים המציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה צנח בכמעט 60 אחוזים בתוך שנתיים. כך, בשנת 2024 התקיימו אירועי הנצחה או פעילות חינוכית בפחות מ־1,200 בתי ספר, ובשנת 2025 ירד המספר ל־854 בלבד - מתוך כ־4,200 בתי ספר תיכוניים ברחבי המדינה.
"הנרטיב השתנה", מאשר דב. "התעמולה שבמלחמת העולם השנייה הפכה את היהודים לאויבי העם הגרמני הופכת היום את היהודים ואת מדינת ישראל לאויבי האנושות כולה". מציאות בהחלט לא מעודדת, אבל דב לא נשבר. "אחרי 7 באוקטובר סבתא שלי אמרה לי שהיא חוותה את הרגע הנמוך בהיסטוריה, השואה, ואת הרגע הגבוה בהיסטוריה - הקמת מדינת ישראל. היא הייתה בתל־אביב בזמן ההכרזה. אני מאמין לדבריה: אחרי החושך תמיד מגיע האור. אנחנו צריכים להישאר חזקים ולחכות לאור".
ועד שהאור ישוב, דב לא יושב בחיבוק ידיים. "אני ממשיך להאמין בכוחה של הרשת", הוא מסביר. "אותה פלטפורמה שמשמשת היום מקור להסתה ולשנאה אנטישמית יכולה לשמש גם בדיוק להפך, כדי להשמיע את קולם של היהודים ושל מדינת ישראל" - לקרב אנשים, לפתוח חלון למציאות אחרת, לפרק דימויים אוטומטיים. "דווקא שם, היכן שנמצאים האנטישמים - אנחנו חייבים להיות. לא לברוח מהזירה הזאת, אלא לנכוח בה, להגיב, להשפיע. כי אם לא נספר את הסיפור שלנו, מישהו אחר ימלא את החלל".
אך דב מודע גם למגבלותיו. "אף אחד לא יכול לספר סיפור טוב יותר ממי שחווה אותו על בשרו", הוא מודה. "לכן אני ממשיך לשתף את הסרטונים של סבתא שלי. ממשיך להשמיע את הקול שלה. זה מה שעל כולנו לעשות - להשמיע את קולות הניצולים. יש אינספור עדויות מצולמות, מוקלטות ומשוכתבות. אוצר של זיכרון אנושי שרק מחכה שיפתחו אותו מחדש. אנחנו פשוט צריכים להפיץ אותן, כדי שהזיכרון הזה לא יימחק לעולם".
"משימת חיי לא השתנתה: באירופה ובארצות הברית יש עדיין מיליוני בני נוער שלא יודעים בכלל מהו אושוויץ - ולאן האנטישמיות שאנחנו חווים היום עוד עלולה להוביל"
בשיתוף מנהלת עמ"י
עוד כתבות בנושא
"מעולם לא היו גאים יותר": מה עשה 7 באוקטובר ליהדות ארה"ב
בשיתוף בשיתוף מנהלת עמי
