יהדות ארצות הברית כבר לא שותקת. מול מטה הניו יורק טיימס, בלב מנהטן, התאספו כ-200 בני אדם וקראו במשך שעה סיסמאות שהפכו שכיחות יותר ויותר בקהילות היהודיות האמריקניות מאז השבעה באוקטובר: "עצרו את ההשמצות, עצרו את השנאה". ובכן, ברחובות עמדו בעיקר יהודים המשוכנעים כי חלקים הולכים וגדלים מהתקשורת המערבית חצו קו מסוכן, ואף הרבה מעבר לכך, באופן שבו הם מציגים פעם אחר פעם את ישראל ואת החברה הישראלית.
הניצוץ למחאה היה טור שכתב ניקולס קריסטוף, מן הכותבים הבולטים של העיתון הניו־יורקי, אשר עסק בטענות לאלימות מינית שיטתית נגד מחבלים פלסטינים בבתי כלא בישראל. המאמר עורר סערה חריפה כמעט מיד - הן בשל חומרת ההאשמות והן בשל המקורות שעליהם הסתמך. כמה וכמה מומחים כבר הגדירו כאינה מתקבלת על הדעת אחת הטענות המזעזעות ביותר שהופיעו בכתבה: הטענה שלפיה חיילים ישראלים משתמשים בכלבים כדי לאנוס את האסירים.
עוד כתבות בנושא
אחרים האשימו את קריסטוף בהסתמכות על מקורות המזוהים עם חוגים אנטי־ישראליים קיצוניים או עם גורמים שכבר נקשרו בעבר במקרי מניפולציה ודיסאינפורמציה. אלא שהכתבה הזו לא הייתה היחידה שטלטלה את דעת הקהל. שבוע קודם לכן פרסם העיתון מאמר ספקולטיבי שטען כי ממשלת ישראל משקיעה מאות אלפי דולרים בקמפיינים פרסומיים שנועדו לקדם את נציגתה באירוויזיון ולהשפיע על הצבעת הקהל במהלך התחרות - דבר כמובן האסור לפי התקנון.
הכי מעניין
וזה לא הכל. בימים האחרונים פרסם שוב הניו יורק טיימס כתבה שלפיה קיים בעיראק בסיס צבאי ישראלי חשאי שכמעט ואין עליו מידע. לפי מקורות העיתון, הבסיס ממוקם באזורי המדבר במערב המדינה - אך מעבר לכך לא נמסרו פרטים. הרבה כותרות, מעט מאוד מידע ממשי. צה"ל לא הגיב לפניות העיתון, וגם ממשלת עיראק שמרה על שתיקה. המחאה שהתקיימה מול מטה הניו יורק טיימס נולדה בדיוק מתוך התחושה הקשה והמרה הזו.
בקרב חלקים גדולים מן היהדות האמריקנית, הולכת ומתפשטת התחושה שלפיה הגבול בין ביקורת פוליטית על ישראל לבין דמוניזציה של יהודים הולך ומיטשטש לעיני כל. השלטים שהונפו במנהטן דיברו בעד עצמם: "האנטי־ציונות הורגת יהודים", ולצד לוגו העיתון הופיעה גם הכתובת "J’accuse" - רמז ברור לפרשת דרייפוס הידועה ולמסורת האירופית הארוכה של האשמות נגד יהודים באמצעות קמפיינים תקשורתיים ופוליטיים שקריים.
בין מארגני ההפגנה נמנו קבוצות כמו "אנד ג'ו הייטרד", "סטופ אנטי־ציוניזם" ו"מובמנט אגיינסט אנטי־ציוניזם" - ארגונים שקמו או התחזקו בעקבות הטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר. מדובר בתנועות המבטאות שינוי משמעותי בתוך התפוצה היהודית־אמריקנית, במיוחד בקרב צעירים. עבור פעילים אלה, האנטי־ציונות בת זמננו איננה רק עמדה פוליטית ביחס למזרח התיכון, אלא צורה מודרנית של עוינות אנטי־יהודית המשתמשת בישראל כמטרה סמלית.
עוד כתבות בנושא
אדם לואיס־קליין, אחד מדוברי "מובמנט אגיינסט אנטי־ציוניזם", כינה את מאמרו של קריסטוף "הדיוקן המפלצתי ביותר של ישראלים שהופיע עד כה בשיח הציבורי האמריקני". המונח "דה־הומניזציה" חזר שוב ושוב בדיונים שהתעוררו סביב המאמר. עבור רבים מן המפגינים, הבעיה אינה מסתכמת בדיוק העיתונאי, אלא גם בדימויים שהאשמות כאלה מעוררות. הצגת יהודים כבלתי אנושיים, סוטים או סדיסטים שייכת, לדבריהם, לפרקים האפלים ביותר בתולדות האנטישמיות האירופית.
משתתפים רבים במחאה קשרו את פרשת קריסטוף לשורת אירועים נוספים שלדבריהם חשפו כשלים חמורים בסיקור המלחמה בעזה. הם הזכירו את פרשת בית החולים אל־אהלי, כאשר כלי תקשורת בינלאומיים רבים ייחסו תחילה לישראל פיצוץ שהתברר מאוחר יותר כתוצאה מרקטה פלסטינית שנפלה בתוך הרצועה. אחרים הזכירו את הפצת הדיווח הכוזב על "14 אלף ילדים שמתו מרעב" - טענה שזכתה להדהוד רחב בכלי תקשורת מרכזיים בטרם הופרכה.
בתוך המחאה הזו ניכרה גם תחושת פחד ממשית. כמה מהמפגינים אמרו בגלוי כי הם חוששים שהאשמות קיצוניות יותר ויותר נגד ישראל עלולות להוביל לאלימות נגד יהודי התפוצות. חלקם הזכירו את רצח שני עובדי השגרירות הישראלית בוושינגטון ואת האווירה ההולכת ומקצינה בקמפוסים האמריקניים וברחובות הערים במערב. לא במקרה נאיה לכט, מייסדת "סטופ אנטי־ציוניזם", השוותה את הפצתן של חלק מן ההאשמות לתעמולה האנטי־יהודית בגרמניה של שנות ה־30.
עוד כתבות בנושא
זו כמובן השוואה שנויה במחלוקת, אך היא משקפת היטב את עומק החרדה הקיימת כיום בקרב חלקים מהקהילה היהודית־אמריקנית. מן העבר השני, הניו יורק טיימס הגן על עבודתו של קריסטוף והגיב בתקיפות גם לאיומים בתביעות משפטיות מצד ממשלת ישראל. דובר מטעם העיתון האשים את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בניסיון "לערער את הלגיטימיות של עיתונות עצמאית" בכל פעם שמתפרסמים תחקירים שאינם נוחים לממשלת ישראל.
הפער בין שתי התפיסות הללו נראה כיום עמוק וקשה לגישור יותר מאי פעם. מצד אחד ניצבים אלה הרואים בעיתונות חוקרת על הסכסוך הכרח דמוקרטי בסיסי, מן הצד השני ניצבים מי שסבורים שחלק מן התקשורת המערבית מאמץ כלפי ישראל שפה, רגשות וסטנדרטים מוסריים שמלבים שנאה אנטי־יהודית הרבה מעבר לוויכוח הפוליטי על המזרח התיכון. התוצאה ברורה: יהודי אמריקה יוצאים היום לרחובות כדי לצעוק "לעולם לא עוד". ובאמת מתכוונים לכך.
כאשר ההפגנה הסתיימה, המשתתפים שרו את המנון התקווה. רגע שזיקק היטב את רוח התקופה: יותר ויותר יהודים חשים כי עליהם להגן בפומבי לא רק על ישראל, אלא גם על עצם הלגיטימיות שלהם בתוך המרחב המערבי. מבחינתם, המאבק כבר אינו מתנהל רק על דמותה של ישראל בעולם, אלא גם על זכותם להישמע ולהיראות בחברה שבה הם חיים - לחבוש כיפה, לענוד מגן דוד ולהביע בגלוי את זהותם היהודית. דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, אך בעיני רבים כבר אינם כאלה.