"האם באמת אכפת ליהודים אמריקאים?", זוהי שאלה שרדפה אותנו בחודשיים האחרונים. איש לא הטיל ספק במחויבותה ובדאגתה של יהדות אמריקה לאחינו ואחיותינו בישראל לאחר ה-7 באוקטובר. התאספנו, צעדנו, ארזנו מזוודות, יצאנו למשימות ושלחנו יותר כסף מאי פעם למטרות קטנות כגדולות; הסיסמה הישראלית "ביחד ננצח", הדהדה בעוצמה מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
עוד כתבות בנושא
אבל ב-28 בפברואר, כשהמלחמה עם איראן התחדשה, הקריאה לאחדות בקושי נשמעה. בזמן שרצנו מסביב וחילקנו משלוחי מנות , אחינו ואחיותינו רצו למקלטים שלהם. בזמן שמיהרנו להשיב את ילדינו המתבגרים למקום מבטחים מחוץ לישראל, אחינו ואחיותינו שלחו את ילדיהם המתבגרים למלחמה. בזמן שאנחנו תכננו לפסח תוכניות בקרבת מזון כשר, אחינו ואחיותינו תכננו לפסח תוכניות בקרבת מרחב מוגן. כאשר ה-OU פתח בקמפיין טרום פסח לתמיכה באלו שנפגעו מהמלחמה, התגובה לא הייתה זהה לזו שהייתה אחרי ה-7 באוקטובר. כן, חידשנו את אמירת התהילים שלנו, אבל אם להיות כנה עם עצמי, הכוונה שלי הייתה חסרה. אני לא חושב שזה היה רק אני.
באופן מביך אף יותר, השאלה הזו איננה רק בראשי; היא נשאלה על ידי חבריי בישראל. גם הם שמו לב לתגובה השקטה ברשתות החברתיות, גם הם הבחינו עד כמה אנחנו מוסחים בדעתנו. הם מתחילים לתהות אם אנחנו באמת "שומר אחינו".
הכי מעניין
לוחמים ברצועת עזה | צילום: דובר צה"ל
בספר "אורות" , הרב קוק מזכיר את הסיפור המפורסם על משפט שלמה המלך ושתי אמהות הרבות על התינוק. בעוד אחת מסכימה בכל ליבה עם הצעתו לפצל את הילד, והשנייה בוכה בקול רם ומוכנה לוותר על אמהותה כדי להציל את הוולד. הרב קוק רואה בסיפור זה ויכוח ארוך שנים בעולם היהודי. ישנה השקפה אחת שמקבלת בנוח לפצל את האומה. בין אם על רקע אידיאולוגי ובין אם על רקע גיאוגרפי, הם חשים שישנם הבדלים שלא ניתן לגשר עליהם, וכדי לשרוד, ייתכן שלפעמים נצטרך ללכת בדרכנו שלנו. ההשקפה השנייה אינה פותרת את המתח; היא מכירה בכך שישנם הבדלים בלתי עבירים, אך מוכנה לוותר על הבדלים אלה, אפילו עם תוצאות חמורות, למען שמירת האומה באחדותה. "היא האם האמיתית!" הכריז שלמה המלך. מי שמכיר בכך שמהות אומתנו נמצאת באחדות אומתנו, ויש לשמור על היחד שלנו בכל מחיר, היא יכולה בצדק לתבוע את עם ישראל.
ביום העצמאות הערב, עם ישראל יחגוג כיצד חלקת אדמה קטנה זו הפכה למדינה משגשגת, בה מתגוררים רוב היהודים, עם כלכלה משגשגת ושליטה צבאית, ובית קבע לתלמוד תורה חסר תקדים. כמובן, נצטרף אליהם בחגיגה.
אבל הבוקר, ביום הזיכרון, מדינת ישראל מגיעה לעצירה מוחלטת. כל גבר, אישה וילד יעצרו לזכור את יקיריהם אשר מסרו את חייהם למען חלום העמים הזה. אולי אין לנו אזעקות, אבל דם אחינו קורא לנו. האם נוכל לעצור ולהרהר בגיבורים אלה? האם נוכל ליצור רגע מתוך המציאות האמריקאית השונה מאוד שלנו כדי להכיר בהקרבתם של גברים ונשים אמיצים אלה?
לא רק השבוע הזה ו"הימים הלאומיים" דורשים את תשומת ליבנו. מתי בפעם האחרונה פניתי לחברים ובני משפחה בישראל כדי להודיע להם שאני חושב עליהם? חבר אחד הוריד את האפליקציה שמודיעה לו מתי יש אזעקה שמתריעה על מתקפת טילים מתקרבת. חבר אחר סיפר לי איך שלח הודעת טקסט קצרה לכל מי שהכיר בישראל בפסח - כולל וואטסאפ לנהג המונית האחרון שלו. המחוות הקטנות האלה השפיעו עמוקות. כולנו מרגישים את תחושת האחדות הבין-אטלנטית הזו, אבל חייבים לבטא אותה במעשים, ולהדגים את הקשר המשפחתי השורשי שלנו עם אחינו ואחיותינו.
עוד כתבות בנושא
אזרחי ישראל מוסרים את נפשם מדי יום למען חלום העם היהודי. לנו, שעדיין לא חיים שם, יש חובה גדולה יותר להוכיח ששום דבר, לא אידיאולוגיה ולא מרחק גיאוגרפי, לא יכול להפריד בינינו. הבה נכפיל את מאמצינו לא רק כדי להרגיש את הקשר הזה, אלא גם כדי להדגים אותו לחצי השני האהוב שלנו בכל דרך אפשרית. הבה נשלח את החיזוק שלנו מצד אחד של האוקיינוס לצד השני, ויחד כולנו נתחזק . הבה נהדהד את קריאתה האמיתית של האם, "אם הבנים שמחה".