בשבוע שעבר אירחה ממשלת ישראל נציגים של מפלגות ימין קיצוני מאירופה, והתגובות לא איחרו לבוא. "קוצר ראות מדיני", "אובדן מצפן מוסרי" ועוד תגובות צפויות. איך בדיוק מדינת היהודים, שקמה מהאפר של אירופה, חושבת להסתדר עם בדיוק אותם זרמים פוליטיים שתמיד היו מזוהים עם לאומנות חריפה, הדרת מיעוטים ושנאת זרים?
השאלה לגיטימית. היא באה ממקום עמוק: הרי במשך מאתיים שנה ליווה אותנו סיפור ברור - ליברליזם זה טוב ליהודים. האמנציפציה הוציאה אותנו מהגטאות, פתחה שערים, העניקה זכויות. החירות הליברלית הפכה אותנו מזרים ש"סובלים" אותם - לאזרחים מלאים. גם הציונות עצמה נבנתה על אותם יסודות: זכות להגדרה עצמית, שלטון חוק, חירות הפרט. היינו בטוחים שאנחנו יודעים את החשבון: דמוקרטיה ליברלית שווה ביטחון יהודי.
רק שהמשוואה הזו כבר לא בתוקף.
הכי מעניין
בלא מעט דמוקרטיות מערביות, האלימות האנטישמית טיפסה - בעוד התגובה של המערכת התרככה. סטודנטים יהודים מוצאים עצמם מול הטרדות והשפלות בקמפוסים, והאקדמיה מגנה על זה בשם "חופש הביטוי"; בתי כנסת צריכים אבטחה חמושה וביותר מדי מקומות ללכת עם כיפה מצריך חישוב סיכונים.
עוד כתבות בנושא
אבל מעבר לעלייה במספרים של התקריות האנטישמיות, יש כאן שינוי רעיוני: אנטישמיות כבר לא בהכרח מזוהה מיד כגזענות. היא ארוזה בעטיפה של עמדה פוליטית לגיטימית, של מחאה חברתית, של "ביקורת על מוקדי כוח". אותן מסגרות, שפעם הגנו על מיעוטים, מתקשות עכשיו לכלול את היהודים בפנים. וכך, החצנת סממנים יהודיים הופכת למסוכנת: ילדים מסתירים זהות בדרך לבית הספר, ומוסדות מתבצרים מאחורי שערים. החופש להיות מי שאתה מתכווץ - לא מתוך גזירה, אלא בשל זרמים פופוליסטיים שהמדינה לא מצליחה לבלום.
חלק מהבעיה הזאת מבנית. הדמוקרטיה הליברלית המודרנית שמה את זכויות הפרט במרכז - בעיקר חופש ביטוי והליך הוגן - ובכך מקשה על עצמה לפעול בתקיפות נגד הסתה ואלימות אנטישמית. נורמות משפטיות שנועדו להגן על האזרח מפני השלטון הופכות לפתח שדרכו שנאה למיעוטים מוצאת מחסה. במקום להציב קו אדום ברור, אנו מקבלים ממשלות בהתלבטות אינסופית.
ולכך מצטרף גורם תרבותי: הרגל של רלטיביזם. יותר מדי פעמים פשע אנטישמי לא מטופל כפשע, אלא כסימפטום לבעיות עמוקות יותר, שצריך "להבין" - "מתח חברתי", "כעס" ו-"אי שוויון". הסוציולוגיזציה הזאת מרדימה את היכולת להעניש: "מסבירים" במקום לשפוט, "מבינים" במקום לקבוע גבולות.
ויש כאן עוד אמת, לא נוחה, שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: בכמה מדינות, חלק ניכר מהתקיפות האנטי־יהודיות האלימות ביותר מגיע מגורמים שהוקצנו בסביבה אסלאמיסטית. אבל בגלל אשמה היסטורית על העבר הקולוניאלי, ובגלל הפחד להיחשב כמי שמכלילים, הרשויות נזהרות יתר על המידה: מדברות רך, מהססות, ונמנעות מענישה מרתיעה. וכשאין מחיר, יש חזרתיות. וכשיש חזרתיות - יש פחד.
ומנגד, במה שמכונה "דמוקרטיות לא ליברליות" - הונגריה, פולין, צ'כיה - התמונה שונה. הסדר הציבורי נאכף בקשיחות. אלימות אנטישמית מטופלת כפשע, לא כאירוע שדורש "הקשר סוציולוגי".
אפשר לבקר את המשטרים האלה, וצריך: הם מצמצמים חירויות, מרכזים כוח, וחשודים, בצדק, בעיני כל דמוקרט. אבל עובדה אחת נשארת: במקומות מסוימים, להיות יהודי נראה זה פחות מסוכן. היום יותר בטוח להסתובב עם כיפה בבודפשט מאשר במאלמו, לונדון, בריסל או פריז.
למה? הסיבות לא תמיד מחמיאות. יש ממשלות שרואות ביהודים בעלי־ברית מול אויבים משותפים, יש כאלה שמשתמשות בזה כחיפוי. יש אינטרסים, יש ציניות. אבל למשפחה שמחליטה איפה לגדל ילדים, השאלה היא לא תיאוריה מדינית, אלא האם חוזרים הביתה בשלום.
וכאן נכנס ההיגיון שמסביר למה חלק מהציבור היהודי מתחיל להסתכל ימינה. לא מתוך התאהבות באי־ליברליזם, אלא מתוך סדר עדיפויות. כשנדמה שיש בחירה בין ערכים לבין ביטחון, רבים בוחרים במה שמבטיח ביטחון, או לפחות מה שנראה שמבטיח.
ובמבט הזה צריך לקרוא גם את המהלך הישראלי. הפגישה עם הימין האירופי זה לא סתם תרגיל יחסי ציבור או טקטיקה רגעית, אלא יש כאן גם קרבה רעיונית אמיתית: דיבור על ריבונות, זהות לאומית, גבולות ועל זכות קולקטיב להגן על עצמו מפני איומים חיצוניים. עבור ישראל, מדינת לאום יהודית שצריכה להתמודד עם איומים ממשיים כל הזמן, השפה הזו לא זרה. היא משקפת בדיוק את התובנה שעליה נבנתה הציונות: יהודים לא יכולים להפקיד את הביטחון שלהם בידיים של טוב לב של אחרים. ריבונות זה תנאי לקיום.
כן, יש בזה סכנות, ויש כאן שאלות מוסריות מסובכות. אבל השיח הציבורי מפספס נקודה מרכזית: הקרבה הזו נולדה גם בגלל שהליברליזם המערבי איבד, במקומות מסוימים, את היכולת שלו להגן על יהודים. אז במקום להסתפק בגינוי אוטומטי, אולי צריך לשאול מה זה אומר על מצב הדמוקרטיה הליברלית עצמה.
השאלה האמיתית היא לא אם דמוקרטיה ליברלית עדיפה מבחינה מוסרית - היא עדיפה, ברור. השאלה היא האם, בצורה שבה היא עובדת היום, היא עדיין יודעת להגן על יהודים. וביותר מדי מקומות, התשובה כבר לא ברורה. והעמימות הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא זו שמשרטטת מחדש את קווי הפוליטיקה היהודית במערב.