הפיגוע הרצחני האחרון באוסטרליה נגד הקהילה היהודית, שבו נרצחו יהודים חפים מפשע רק בשל היותם יהודים, אינו אירוע מבודד. הוא חלק מגל עולמי מדאיג של אנטישמיות אלימה, גל שחצה מזמן את גבולות השיח, הרשתות החברתיות וההפגנות, והפך לאיום ממשי על חייהם של יהודים ברחבי העולם.
כאשר יהודי נרצח בפריז, בפיטסבורג, במנצ’סטר או בסידני, זה אינו אירוע מקומי, זו פגיעה ישירה בתחושת הביטחון הבסיסית של כל יהודי, בכל מקום. קהילות שלמות בתפוצות חיות כיום עם תחושה מתמשכת של ערעור, של שבר ושל חוסר ודאות עמוק.
בעקבות הפיגוע, עמותת משפחה אחת, בשיתוף הסוכנות היהודית, הוציאה משלחת חירום של אנשי טיפול מנוסים, המלווים זה שנים משפחות שכולות ונפגעי טרור בישראל. המשלחת לא הגיעה מתוך יומרה ללמד או להכתיב, אלא מתוך אחריות עמוקה ורצון כן לשתף בניסיון ובעיקר להביא תקווה.
הכי מעניין
אנדרטה מחוץ לחוף בונדי בסידני, יום לאחר פיגוע הירי | צילום: AP
אנשי הטיפול פגשו את חברי הקהילה ואת גורמי המקצוע המקומיים ממקום של היכרות כואבת עם השכול הטראומתי, אך גם מתוך אמונה עמוקה ביכולת של קהילות להשתקם. לצד הכלים המקצועיים והידע המצטבר, המשלחת הביאה עמה מסר פשוט אך עוצמתי: אפשר להתמודד, אפשר להתחזק, ונכון לעשות זאת יחד.
במפגשים עם חברי הקהילה, עם הפצועים והמשפחות השכולות, עלתה שוב ושוב תחושת הפגיעה בביטחון האישי והקהילתי, אך לצד זה גם כוחות עצומים להתמודדות ולצמיחה יחד עם הערכה עמוקה לעצם הגעת המשלחת, לניסיון הישראלי, ולתחושת השותפות שנוצרה. עבור רבים, הידיעה שיש מי שמבין באמת, לא רק באופן תיאורטי אלא מניסיון חיים, הייתה משמעותית ומחזקת.
האנטישמיות העולה בעולם אינה רק בעיה ביטחונית. היא אתגר נפשי, קהילתי וזהותי. היא מערערת חוסן, יוצרת בדידות ועלולה לפגוע בתחושת השייכות. דווקא משום כך, מענה רגשי עמוק וליווי קהילתי מתמשך אינם מותרות, הם הכרח.
אנשים משתתפים בטקס לציון יום ההתבוננות הלאומי לקורבנות ולניצולים, בחוף בונדי בסידני | צילום: AP/מארק בייקר
כאן נכנס הניסיון שנצבר בישראל. לא ניסיון אקדמי, אלא ניסיון של חיים בצל איום מתמשך, של התמודדות עם שכול, טראומה ואובדן ושל בניית חוסן קהילתי לאורך זמן. המשלחת שלנו לא הביאה רק כלים מקצועיים, אלא גם הוכחה חיה לכך שאפשר לצמוח מתוך שבר.
עבור רבים מחברי הקהילה, הקשר עם ישראל התחזק דווקא ברגע הזה. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך תחושת גורל משותף. ההבנה שישראל היא לא רק מדינה רחוקה, אלא כתובת, מקור של ידע, ניסיון ואכפתיות, ויד מושטת ברגעים שבהם האדמה רועדת.
ומה שמרגש אולי יותר מהכול הוא תחושת הביחד שנוצרה. חיבור בין קהילות, בין אנשי מקצוע, בין יהודים שלא הכירו זה את זה קודם. מתוך כאב נוצר קשר, ומתוך האיום נולדה אחריות הדדית. האנטישמיות אולי מנסה להפחיד, לבודד ולפורר, אך התשובה שלנו חייבת להיות הפוכה: יותר חיבור, יותר נוכחות, יותר סולידריות אנושית. לא התעלמות מהפחד, אלא התמודדות משותפת איתו.
כמנכ״ל עמותת משפחה אחת, אני יודע שאין פתרונות קסם. אבל אני יודע בוודאות אחת: כאב האובדן והטראומה אינם נעלמים מעצמם. הם דורשים ליווי, הקשבה וקהילה. ובעולם שבו השנאה חוצה יבשות, גם האחריות והערבות ההדדית שלנו כמדינה, כחברה וכעם חייבות לחצות גבולות.
משה סוויל הוא מנכ"ל עמותת משפחה אחת - הארגון הלאומי לטיפול במשפחות שכולות ופצועים בישראל
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
