דמיינו חללית ענקית, בגובה של בניין רב־קומות, חוזרת לכדור הארץ אחרי שהקיפה אותו במשך כמעט יממה. היא חודרת לאטמוספרה במהירות מסחררת, מתמודדת עם טמפרטורות קיצוניות, מפעילה את מנועיה ומאטה לקראת הקרקע. ואז, רגע לפני הנחיתה, שני מקלות אכילה סיניים ענקיים נשלחים לעברה ותופסים אותה באוויר. זה נשמע כמו סצנה מסרט מדע בדיוני, אבל ביום שישי הקרוב תנסה חברת ספייס אקס (SpaceX) של אילון מאסק להפוך את התמונה הזאת למציאות.
כמובן, לא מדובר במקלות אכילה אמיתיים, אלא בשתי זרועות פלדה עצומות המותקנות על מגדל השיגור של החברה בטקסס. הזרועות, שזכו לכינוי "צ'ופסטיקס" (Chopsticks), כבר הצליחו בעבר לתפוס את הטיל המאיץ של ספייס אקס לאחר שיגור. כעת מתכננת החברה להתמודד עם אתגר מורכב הרבה יותר: לתפוס גם את החללית עצמה, לאחר שהשלימה כ־14 הקפות סביב כדור הארץ וחזרה מהחלל.
הניסוי, שיהיה טיסת הניסוי ה־15 של סטארשיפ, מתוכנן ליום שישי, 13 בנובמבר. חלון השיגור ייפתח בשעה 22:45 לפי שעון גריניץ', כלומר בשעה 00:45 בלילה שבין שישי לשבת בישראל. המועד עדיין כפוף לאישורים סופיים ועשוי להשתנות.
הכי מעניין
טיל פאלקון 9 של חברת ספייס אקס, הנושא את חללית הדרגון "גרייס", משוגר מבסיס החלל קייפ קנוורל בפלורידה ב־1 באוקטובר 2026. החללית נשאה ארבעה אנשי צוות מארה"ב, קנדה ורוסיה לתחנת החלל הבינלאומית, למשימה של כחצי שנה במסגרת Crew-13 של נאס"א. | צילום: AFP / Getty Images / Justin Sullivan
סטארשיפ היא מערכת שיגור עצומה המתנשאת לגובה של כ־124 מטרים, בערך כמו בניין בן 40 קומות. היא מורכבת משני חלקים: הטיל המאיץ סופר הבי (Super Heavy), המצויד ב־33 מנועים, והחללית סטארשיפ המותקנת מעליו. תפקידו של המאיץ הוא להרים את המערכת מהקרקע ולהאיץ אותה, ואילו החללית ממשיכה בדרכה לחלל לאחר הפרדת השלבים.
כשש דקות וחצי לאחר השיגור אמור המאיץ לשוב לאתר השיגור, להאט באמצעות מנועיו ולהיתפס בזרועות המגדל. ספייס אקס כבר הצליחה לבצע את התמרון הזה בניסויים קודמים, אך הפעם היא מתכננת להתמודד עם אתגר גדול בהרבה.
לאחר ההפרדה תמשיך החללית למסלול בגובה של כ־275 קילומטרים מעל כדור הארץ. היא צפויה להקיף את כוכב הלכת כ־14 פעמים ולשהות בחלל יותר מ־22 שעות. במהלך הטיסה תשחרר 26 לווייני תקשורת מהדור החדש של רשת סטארלינק, שמפעילה ספייס אקס.
טיל פאלקון 9 של חברת ספייס אקס, הנושא את חללית הדרגון, משוגר מבסיס החלל קייפ קנוורל בפלורידה ב־1 באוקטובר 2026, במסגרת משימת Crew-13 של נאס"א. על סיפון החללית ארבעה אנשי צוות מארה"ב, קנדה ורוסיה, בדרכם לתחנת החלל הבינלאומית לצורך מחקר, ניסויים טכנולוגיים ופעולות תחזוקה | צילום: AFP / Chandan Khanna
רק לאחר השלמת המשימה תחל החללית במסע חזרה. היא תיכנס מחדש לאטמוספרה במהירות של עשרות אלפי קילומטרים בשעה, ותידרש להתמודד עם החום העצום שנוצר בשל החיכוך והדחיסה של האוויר סביבה. מגן החום שעל גופה אמור להגן עליה מפני הטמפרטורות הקיצוניות.
בשלב האחרון תפעיל החללית מחדש את מנועיה, תאט את מהירותה ותבצע תמרון שיביא אותה אל בין זרועות המגדל. הזרועות אמורות לתפוס אותה ולשאת את משקלה, במקום שתצטרך לנחות על רגלי נחיתה משלה.
הניסוי יכלול גם אפשרויות חירום. אם מהנדסי החברה יזהו תקלה במערכות החיוניות לחזרה, ניסיון התפיסה יבוטל והחללית תופנה לנחיתה מבוקרת בים.
למה חשוב כל כך לתפוס את החללית?
כדי להבין את משמעות הניסוי, צריך להכיר את אחת המגבלות המרכזיות של תעשיית החלל. במשך עשרות שנים רוב הטילים ששיגרו לוויינים וחלליות היו חד־פעמיים. לאחר שהשלימו את תפקידם, חלקיהם נשרפו באטמוספרה או נפלו לים.
AFP / NASA / Keegan Barber | צילום: חללית הדרגון פרידום של חברת ספייס אקס נוחתת באוקיינוס השקט, מול חופי לוס אנג'לס שבקליפורניה, ב־8 באוקטובר 2026. על סיפונה האסטרונאוטים ג'סיקה מאיר וג'ק האת'וויי מנאס"א, סופי אדנו מסוכנות החלל האירופית ואנדריי פדיאייב מסוכנות החלל הרוסית. אדנו הפכה בסוף אוגוסט לאסטרונאוטית הצרפתייה הראשונה שביצעה הליכת חלל מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית
המשמעות הייתה שכל שיגור דרש ייצור של מערכות הנעה ובקרה חדשות, תהליך מורכב ויקר שהגביל את מספר השיגורים ואת היקף הפעילות בחלל.
ספייס אקס כבר שינתה חלק מהמציאות הזאת באמצעות טילי הפאלקון 9, שהשלב הראשון שלהם יכול לחזור לקרקע ולשמש שוב לשיגורים נוספים. במקום לייצר מאיץ חדש בכל פעם, החברה מחזירה את המאיצים ומשתמשת בהם שוב ושוב.
אלא שהשלב השני של הפאלקון 9, האחראי להכנסת המטען למסלול סביב כדור הארץ, עדיין אינו רב־פעמי. סטארשיפ תוכננה מלכתחילה כך ששני חלקיה יוכלו לחזור לכדור הארץ ולהיות מופעלים מחדש.
השלב הראשון של טיל פאלקון 9 של חברת ספייס אקס נוחת בחזרה בבסיס החלל קייפ קנוורל בפלורידה, לאחר ששיגר את חללית הדרגון למסלול סביב כדור הארץ, ב־1 באוקטובר 2026. החללית נשאה ארבעה אנשי צוות מארה"ב, קנדה ורוסיה בדרכם לתחנת החלל הבינלאומית, במסגרת משימת Crew-13 של נאס"א. | צילום: AFP / Chandan Khanna
אם ספייס אקס תצליח בכך, היא עשויה להתקרב למערכת שיגור שאינה מחייבת ייצור מחדש של רכיביה העיקריים בכל טיסה. בטווח הארוך, היכולת הזאת עשויה להפחית משמעותית את עלויות ההגעה לחלל ולאפשר שיגורים תכופים בהרבה.
עם זאת, החזרת הטיל בשלמותו היא רק חלק מהאתגר. החברה תצטרך להוכיח גם שניתן לבדוק, לתחזק ולתדלק את שני חלקיו במהירות ובעלות נמוכה, ולהשתמש בהם שוב ללא תהליך שיפוץ ממושך.
מה הקשר בין הניסוי להקמת בסיס על הירח?
המשמעות של מערכת שיגור רב־פעמית אינה מסתכמת בהוזלת שיגורם של לווייני תקשורת. סטארשיפ היא גם חלק מרכזי מתוכניותיה של נאס"א להחזיר בני אדם לירח, ובהמשך לפתח נוכחות אנושית ממושכת על פניו.
סוכנות החלל האמריקנית משתפת פעולה עם ספייס אקס בפיתוח גרסה מיוחדת של סטארשיפ שתוכל לנחות על הירח. בהמשך מתוכננות גם משימות להובלת ציוד כבד, כלי רכב ותשתיות שישמשו אסטרונאוטים על פני הירח.
אחד האתגרים הגדולים בדרך לשם הוא הדלק. חללית שנושאת מטען כבד לירח זקוקה לכמות גדולה של דלק, נוסף על הדלק הדרוש לה כדי להגיע מכדור הארץ למסלול.
כדי להתמודד עם הבעיה, ספייס אקס מתכננת מערכת שתאפשר תדלוק של חלליות בחלל עצמו. תחילה תשוגר למסלול סביב כדור הארץ חללית שתשמש כמכל דלק. לאחר מכן יגיעו אליה חלליות נוספות, שיעבירו אליה דלק עד שתיאגר הכמות הדרושה. חללית שתצא למשימת הירח תוכל להתחבר למכל, לתדלק ולהמשיך במסעה.
לשם כך תידרש ספייס אקס לבצע שיגורים רבים בפרקי זמן קצרים. מערכת שיגור שכל חלקיה ניתנים לשימוש חוזר עשויה להפוך את התוכנית למעשית ולחסכונית יותר.
הצלחת הניסוי הקרוב לא תפתור את כל האתגרים בדרך לירח. החברה עדיין צריכה להוכיח את אמינותה של סטארשיפ, את יכולת התדלוק בחלל ואת האפשרות להפעיל את החלליות שוב ושוב.
אבל אם ביום שישי הקרוב יצליחו שתי זרועות המתכת לתפוס גם את הטיל המאיץ וגם את החללית ששבה מהחלל, ספייס אקס תרשום הישג הנדסי שעשוי לשנות את האופן שבו האנושות מגיעה לחלל.
עוד כתבות בנושא
