בשנת 2014 ניתן אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בתולדות דיני הפרטיות המודרניים. בית הדין האירופי לצדק קבע כי בנסיבות מסוימות רשאי אדם לדרוש ממנוע חיפוש להסיר תוצאות המפנות למידע ישן הנוגע אליו. פסק הדין, שניתן בעקבות עתירתו של אזרח ספרדי שביקש למנוע מגוגל את קישור שמו לפרסומים ישנים על חובות כספיים, הפך במהרה לאבן דרך בהתפתחותה של זכות משפטית חדשה, "הזכות להישכח". בשנת 2018 זכות זו אף עוגנה פורמלית בסעיף 17 לתקנות האירופיות העוסקות בהגנה על המידע.
הקסם הטמון בזכות זו ברור למדי: היא מבטאת הכרה בכך שבני אדם אינם קפואים בזמן. אדם איננו זהה למעשיו בעבר, וּודאי שאיננו זהה לכל פרט מידע שנצבר עליו במהלך חייו. חברה המכירה בכבוד האדם מחויבת לאפשר לאדם להשתחרר, במידה מסוימת, ממשקלם של אירועים שאיבדו את הרלוונטיות הציבורית שלהם.
רן טננבאום, Double Ran, 2025 | צילום: מתוך התערוכה ״מקלעת השמש״ שהוצגה בגלריה רוטשילד לאמנות
ואולם ככל שהשנים חולפות, מתברר כי הזכות להישכח נשענת על הנחה טכנולוגית והגותית המאפיינת עידן שכבר הולך ונעלם. היא מניחה כי מידע הוא אובייקט שניתן לאתר, לבודד ולהסיר, ושקיימת זיקה ברורה בין המידע למקום אחסונו. אך בעידן הבינה המלאכותית, הנחה זו הולכת ומתערערת. בעולם של מנועי חיפוש ניתן היה לשאול היכן מצוי המידע; בעולם של בינה מלאכותית, השאלה הזו הופכת מורכבת בהרבה. המידע אינו רק נשמר כרשומה נפרדת, אלא מוטמע במבנה ההסתברותי של המודל; הוא נלמד, מעובד, מוטמע, ומעצב את אופן פעולתה של המערכת.
הכי מעניין
כדי להמחיש את הדברים, הבה נדמיין ספרייה שאין בה ספרים נפרדים, אלא כל הספרים נגרסו לאבקה, והאבקה עורבבה כך שכל גרגיר מכיל מידע מכל הספרים יחד. במצב זה אין אפשרות להוציא "דף אחד" ולזרוק אותו, שכן כל גרגיר כבר מושפע מכל הדפים האחרים. לפיכך, הדיון המשפטי אינו יכול עוד להסתפק בשאלה האם ניתן למחוק מידע – הוא נדרש לעסוק בשאלה עמוקה יותר הנובעת מהמגבלות הטכנולוגיות: מהי ארכיטקטורת הטיפול במידע האישי על אדם, ואופן הנגשתו לחברה. במילים אחרות: השאלה אינה האם המידע עוד קיים, אלא מהי מידת השפעתו וכיצד ניתן לנהל אותו.
מנקודת מבט זו, הזכות להישכח אינה אלא ביטוי מודרני לשאלה עתיקה בהרבה. הדיון המודרני בסוגיית הפרטיות נולד מתוך מהפכת המידע. מאגרי מידע שבעבר היו מפוזרים וקשים לאיתור, הפכו בעידן האינטרנט לנגישים באופן כמעט מיידי. דיווח נשכח בעיתון מקומי, תיק משפטי ישן, או ראיון שניתן לפני עשרות שנים – הפכו לפתע זמינים לכל אדם בלחיצת כפתור. הטכנולוגיה חוללה שינוי עמוק לא משום שיצרה מידע חדש, אלא משום ששינתה את היחס לזיכרון. בעבר, עצם חלוף הזמן שימש מנגנון טבעי של שכחה. מידע שלא היה בו עניין ציבורי ממשי, שקע בהדרגה בתהום הנשייה. האינטרנט שינה מצב זה מן היסוד, והעניק לזיכרון האנושי נצחיות חסרת תקדים. הזכות להישכח נועדה אפוא להשיב, באופן מלאכותי, חלק מן האיזון שאבד. היא ביקשה להכיר בכך שלא כל מידע צריך להיות נגיש לנצח.
ואולם דווקא כאשר נדמה היה שנמצא פתרון משפטי הולם, הגיעה מהפכת הבינה המלאכותית וטרפה את הקלפים מחדש. משמעות הדבר היא שהאתגר הנוכחי איננו עוד מחיקת מידע, אלא שליטה בהשפעתו. במובן זה, השאלה המשפטית עוברת שינוי עמוק. היא חדלה להיות שאלה של ארכיונים ומאגרים, והופכת לשאלה של תהליכי יצירת ידע. המציאות הטכנולוגית תחייב את מערכות הבינה המלאכותית לבצע שלושה מנגנוני התערבות: הראשון, סינון וארגון מוקדם של נתוני אימון מודלים, וזאת כדי להימנע מהטמעת מידע בעייתי; השני, מנגנוני בקרה על הפלטים; והשלישי, תהליכי יישור מודלים, שיגרמו למודל להתנהג בהתאם לערכים אנושיים.
ויסות המידע
דווקא כאן מתברר כי המשפט העברי עוסק מזה דורות באתגר דומה, גם אם בשפה שונה לחלוטין. המשפט העברי יוצר ארכיטקטורת מידע תלת־שכבתית, המקבילה לשלושת מנגנוני ההתערבות הנצרכים במערכות הבינה המלאכותית. במפתיע, שלושת המנגנונים הללו מופיעים במשפט העברי לא כפתרון טכנולוגי אלא כתפיסה מוסרית של יצירת ידע, הפצתו והערכת בני אדם.
השכבה הראשונה עוסקת באיכות המידע בשלב היווצרותו, והיא אחד העקרונות הידועים במסורת חז"ל: "הווי דן את כל האדם לכף זכות". בדרך כלל נתפס עיקרון זה כהדרכה מוסרית ליחסי אנוש תקינים, אולם במבט מעמיק יותר ניתן לראות בו תפיסה מורכבת של האופן שבו בני אדם מייצרים ידע על זולתם. כל מידע על אדם טעון פרשנות. אדם רואה מעשה, שומע אמירה או נחשף לעובדה מסוימת, אך העובדות כשלעצמן אינן מספיקות; הן זקוקות למסגרת פרשנית הקובעת את משמעותן. אותו מעשה עצמו עשוי להתפרש כביטוי של אחריות או של רשלנות, של יושר או של מרמה, של חיוב או של שלילה.
במונחים מבניים, ניתן לראות בכלל הלכתי זה מנגנון של סינון פרשני מוקדם של מידע, המפחית את הסיכוי להיווצרות ייחוס שלילי כלפי הפרט כבר בשלב עיבוד המידע החברתי. חז"ל מכירים בכך שהמעבר מעובדה לשיפוט איננו הכרחי, אלא מהווה תוצר של הכרעה אנושית. היבט זה מעניק לעיקרון "דן לכף זכות" משמעות רחבה הרבה מעבר למישור המוסרי. הוא מבטא הכרה בכך שהידע החברתי על אדם אינו רק תוצאה של מידע שנאסף עליו, אלא גם של האופן שבו מידע זה מתפרש. בעידן שבו מערכות בינה מלאכותית עוסקות ללא הרף בזיהוי דפוסים ובהסקת מסקנות, תובנה זו מקבלת משנה תוקף. האתגר איננו רק איכות הנתונים, אלא גם איכות הפרשנות המופקת מהם.
השכבה השנייה מצויה בדיני לשון הרע. המשפט המודרני נוטה לזהות את גבולות השיח הלגיטימי באמצעות אמת ושקר. מידע אמיתי זוכה דרך כלל להגנה רחבה יותר ממידע כוזב. אולם ההלכה מציעה הבחנה עמוקה יותר: האיסור על לשון הרע חל פעמים רבות דווקא על מידע אמיתי. המוקד אינו מצוי אפוא בשאלת נכונותו של המידע, אלא בשאלת הלגיטימיות של הפצתו.
במילים אחרות, ההלכה איננה מסתפקת בבחינה אפיסטמית של העובדות, אלא מוסיפה לה ממד נורמטיבי. גם כאשר המידע נכון לחלוטין, עדיין נותרת השאלה האם קיימת הצדקה להפיכתו לנחלת הכלל. זוהי תפיסה יוצאת דופן, המכירה בכך שהפגיעה באדם איננה נובעת רק משקרים; לעיתים קרובות היא נובעת דווקא מן הדרך שבה אמיתות חלקיות, אירועים בודדים או פרטים נקודתיים הופכים להגדרה כוללת של אישיותו. במונחים משפטיים מודרניים מדובר במנגנון של ויסות הפצת המידע, ולא רק בקרה על אמיתות המידע. ההלכה מבקשת אפוא להגביל לא רק את ייצור המידע אלא גם את הפצתו ואת כוחו החברתי. בעידן הדיגיטלי, משמעות הדברים מתחדדת. מעולם לא היה קל יותר להפיץ מידע; כל משתמש ברשתות החברתיות מסוגל להגיע לקהל רחב יותר מזה שעמד לרשותם של כלי תקשורת גדולים לפני דור אחד בלבד. כתוצאה מכך, ההבחנה בין אמת ובין זכות לפרסם אמת, נעשית חשובה יותר מאי־פעם.
ואולם התרומה העמוקה ביותר של המשפט העברי לדיון מצויה בשכבה השלישית, והיא מושג התשובה. הזכות להישכח מבוססת על ניסיון לצמצם את נוכחותו של העבר. התשובה, לעומת זאת, איננה מבקשת למחוק את העבר אלא להגדיר מחדש את יחסו של האדם אליו. המסורת היהודית איננה מתכחשת לעובדות; אדם שעשה תשובה איננו טוען שמעולם לא חטא. המאורעות שהתרחשו נותרים חלק מן ההיסטוריה שלו, אולם המשמעות המוסרית והקיומית שלהם עשויה להשתנות. הרמב"ם מתאר את בעל התשובה כאדם אשר "אינו אותו האיש שעשה אותן המעשים". הכוונה איננה לשינוי ביולוגי או משפטי, אלא לשינוי בזהות המוסרית. האדם הנוכחי אינו זהה לחלוטין לאדם שהיה בעבר, ולכן גם היחס לעברו חייב להשתנות. במונחים בני זמננו ניתן לומר כי הערכתו של אדם אינה יכולה להיגזר אך ורק ממאגר הנתונים ההיסטורי שנצבר עליו; עליה להביא בחשבון גם את יכולתו להשתנות, להשתקם ולעצב מחדש את זהותו.
רעיון זה חורג בהרבה מסוגיית הסליחה. הוא מבטא תפיסה דינמית של הזהות האנושית. המשפט המודרני מתקשה לעיתים להתמודד עם רעיון זה משום שהוא פועל באמצעות קטגוריות יציבות יחסית: הרשעות, רישומים, מאגרים ונתונים. גם מחיקת רישומים פליליים בחלוף זמן, מהווה בעיקרה אמצעי טכני ולא מהותי, שכן עניינה הוא בהסתרת עברו של אדם מהחברה. התשובה, לעומת זאת, מבוססת על ההנחה שהאדם הוא יצור מתפתח, וכי משמעותם של אירועי העבר איננה קבועה אלא עשויה להשתנות נוכח התפתחותו המוסרית.
מכאן נובע חידוש עקרוני: הזכות להישכח מבקשת להגן על האדם מפני עברו באמצעות החלשת הנגישות למידע. התשובה מבקשת להגן על האדם מפני עברו באמצעות הכרה באפשרות השינוי. אלה שני מנגנונים שונים לחלוטין. האחד מבוסס על שכחה יחסית, בעוד האחר מבוסס על טרנספורמציה של זהות.
גבולות השיפוט
באורח פרדוקסלי, לאור הקִדמה הטכנולוגית שהופכת את מחיקתו המלאה והאמינה של העבר למשימה קשה ולעיתים בלתי אפשרית, ייתכן שדווקא המשפט העברי הופך לרלוונטי במיוחד לעידן הבינה המלאכותית. הקושי המרכזי של מערכות דיגיטליות איננו טמון בכך שהן זוכרות יותר מדי; למעשה, זיכרון הוא אחת מתכונותיהן החשובות ביותר. הקושי טמון בכך שהן מתקשות להבין שינוי אנושי. מאגר מידע יודע לשמר נתונים, הוא מתקשה להבין חרטה; אלגוריתם יודע לזהות דפוסים, הוא מתקשה להבין צמיחה מוסרית; מערכת ממוחשבת יודעת לחשב הסתברויות, היא מתקשה להבין את יכולתו של אדם לחרוג מעבר לעברו.
חברה אנושית אינה יכולה להסתפק בניהול מידע; עליה לעסוק גם בניהול המשמעות הניתנת למידע זה. בסופו של דבר, השאלה המרכזית איננה כמה אנחנו יודעים על אדם, אלא מה אנחנו עושים עם הידע הזה. האם אנו רואים בו גזר דין קבוע, או נקודת מוצא לפרשנות מורכבת יותר? האם אנו מאפשרים לעבר להגדיר את האדם באופן מוחלט, או מכירים ביכולתו להשתנות? האם אנו מסתפקים בדיוק עובדתי, או מבקשים גם צדק אנושי?
ייתכן שכאן טמון ההבדל העמוק בין הזכות להישכח ובין התפיסה העולה מן המשפט העברי. הזכות להישכח עוסקת בעיקר בגבולות הזיכרון; המשפט העברי עוסק בגבולות השיפוט. הוא מכיר בכך שהבעיה המרכזית איננה עצם קיומו של המידע אלא הדרך שבה מידע זה הופך לזהות, מוניטין וגורל.
בעולם שבו בינה מלאכותית הופכת בהדרגה למתווכת מרכזית של ידע, האתגר הגדול איננו להחליט מה יש למחוק ממאגרי המידע שלנו, דבר שהוא כבר על גבול הבלתי אפשרי. האתגר הוא לעצב מחדש את האופן שבו אנו, ואפליקציות הבינה המלאכותית, מבינים בני אדם. חברה אנושית איננה נבחנת רק ביכולתה לזכור, אלא גם ביכולתה להכיר בכך שאדם עשוי להיות גדול מסך כל המידע שנצבר עליו.
עוד כתבות בנושא
