כשנסעתי בשבוע שעבר לאורכה של דרך אלון, וראיתי איך בין היישובים הוותיקים פרחו להם לפתע חוות ויישובים צעירים, חשבתי על יצחק רבין.
אתמול ציינו 31 שנה לרצח רבין, ובמשך כל השנים האלה התנהל ויכוח בשאלה מהי "מורשת רבין" ו"מה רבין היה עושה אם". שני עניינים לא צריך לנחש, כי רבין אמר אותם בנאום האחרון שלו בכנסת, חודש לפני שנרצח, בשיאו של "תהליך השלום".
ראשית הבטיח רבין שלא תקום מדינה פלסטינית ממערב לירדן: "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי (...) ולצידה ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה".
הכי מעניין
בנוסף הוא קבע כי בכל הסדר קבע ירושלים המאוחדת ובקעת הירדן במובנה הרחב יישארו בריבונות ישראלית: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו (...) בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה־אדומים וגם את גבעת־זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל (...) גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
כשנשאל רבין למה התכוון כשאמר "הבקעה במובנה הרחב", השיב שהוא מתכוון לתוכנית אלון. הנוסעים בדרך אלון "רואים רחוק, רואים שקוף", כמאמר השיר - ולא רק את התבונה של רבין ויגאל אלון, אלא גם גודל האיוולת של פתרון שתי המדינות, שמובילים ממשיכיהם הפוליטיים, לכאורה.
"תוכנית אלון" מעולם לא אושרה באופן רשמי, אך היא הפכה למסמך יסוד שעל בסיסו התגבש הקונצנזוס הביטחוני שהנחה את ממשלות ישראל מיוני 1967 ועד שנות התשעים. הוא קובע שגבולות ישראל ערב מלחמת ששת הימים לא היו ברי־הגנה, שאסור לחזור אליהם, ושעלינו להבטיח מרחבי ביטחון לאורך הגבולות שיעניקו לנו עומק אסטרטגי שיאפשר לנהל קרב הגנה.
רבין לא שקע באשליות המזרח התיכון החדש של שמעון פרס. הוא היה מפוכח וזהיר, והבין שלמרות השלום עם ירדן חשוב להבטיח מרחב ביטחון בין ישראל לממלכה ההאשמית.
הטעות של רבין ואלון הייתה שהם לא ראו בפלסטינים איום קיומי כמו שראו במדינות ערב, ולכן לא סברו שחיוני להבטיח עומק טריטוריאלי גם מול האוטונומיה הפלסטינית בגב ההר. מבחינתם, האויב היה "ארגוני הטרור", ולא הציבור הפלסטיני.
אירועי 7 באוקטובר, סיפורי החטופים וסקרי דעת הקהל הפלסטיניים לימדו עד כמה שגויה האבחנה הזאת, והוכיחו כי חיוני לייצר מרחבי ביטחון גם סביב ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית. אי אפשר לחיות "זה לצד זה" בצמידות כשרק חומה ואמצעים טכנולוגיים מפרידים בינינו. זה נכון לא רק ברצועת עזה, אלא גם ביהודה ושומרון.
הנחת העבודה צריכה להיות שאם ההנהגה הפוליטית תוביל מתקפה אלימה על ישראל, היא תיהנה משיתוף פעולה מלא של האוכלוסייה הפלסטינית ומגיבוי שלה.
ההתפכחות מאשליית אוסלו הביאה בשנים האחרונות לחיזוק האחיזה הישראלית בציר אלון. אבל אין די בכך. בעקבות 7 באוקטובר אנו מוכרחים לקחת את ההיגיון המפוכח של רבין ואלון ולהחיל אותו גם על הרש"פ: לתפוס את השטחים הפתוחים באזורי A ו־B, ולייצר מרחבי ביטחון בין היישובים הישראליים לבין האוכלוסייה הפלסטינית - בידי צה"ל או בעזרת חלופות אחרות כמו גרעיני נח"ל וחוות.
זו מורשת רבין - לא רק "שיר לשלום", אלא קודם כול ביטחון מדינת ישראל. מי שרוצה לראות אותה מוזמן לנסוע לאורך דרך אלון.
עוד כתבות בנושא
