כמה הייתי רוצה להיות שם, בסיומו של פסטיבל אינדינגב בסוף השבוע שעבר. לשיר עם החבר'ה בלופים את שיר לשלום, להיות באקסטזה ממנו, להשתגע עליו, להאמין בו. כמה הייתי רוצה לזרוק את השכל ואת הלב, לא לחשוב, לא לזכור, לא לכאוב את הסכמי השלום שחתמנו והתפוצצו לנו בפרצוף, לשכוח לרגע, רק לרגע, מהשכנים שפרצו לפני שלוש שנים עם טנדרים ליישובים לא רחוקים ממצפה גבולות, שם התקיים הפסטיבל. שירו שיר לאהבה ולא למלחמות.
| צילום: איור: תשורה לוי
הסרטון של הצעירים רוקדים את השיר הזה זכה למאות אלפי לייקים והמון שיתופים ותגובות. חלקן כועסות על השכחה המהירה, חלקן עורגות אל החלום. אני לא לועגת למשאלה שיהיה פה שלום. אני לא יכולה, אני יהודייה. השאיפה לשלום היא חלק עמוק מאוד בזהות שלי. שמו של הקב"ה שלום, בכל תפילה אנחנו מזכירים את השלום, בברכת המזון, בכל שבת. אנחנו כולנו אנשי שלום. אני באמת לא מבינה איך רק מחנה אחד נקרא במשך שנים "מחנה השלום". מה אני, מחנה המלחמה?
אף אחד לא רוצה למות ואף אחד לא רוצה להרוג, כלומר אף יהודי. השבוע עמדתי ב"משולש הדתות" אצלנו בלוד. אזור קטן שבו מצטופפים יחד כנסייה, מסגד ובית כנסת. זה באמת לא ייאמן איך שלוש הדתות דרות כמעט בכפיפה אחת, כאשר במהלך השנים שתיים מהן שפכו כמים את הדם של שתי האחרות. רק דת אחת נרצחה ולא רצחה. הדת היהודית. אנחנו רוצים להמשיך לגדל את ילדינו באהבה, להמשיך לפתח ולהפריח את המדינה הצעירה והמופלאה הזאת. שאף אחד לא יצטרך לדאוג, שאף אחד לא יצטרך להצטער צער שאין לו סוף, שחייו של אף אדם לא ייגדעו בירי או בבקבוק תבערה. רק שכדי להגיע לשם יש דרך.
הכי מעניין
המציאות במדינה שלנו לא מאפשרת חיים בלי כוננות מתמדת, בלי מכות מנע מפעם לפעם, בלי הרתעה. על הגדרות שלנו, וגם ממש בתוכנו, חיים אנשים שגדלים ומחנכים לשנאה ולהשמדה של העם היהודי. אנשים כאלה צריך להכריע באופן שהם לא ירימו את הראש לתקופה ארוכה. ולא, אין פה ניצחון מוחלט, וגם אם יהיה שקט הוא לא יהיה לנצח. הפנמה של האמת הפשוטה הזאת תחסוך לנו הרבה הרוגים ממתקפות פתע ופיגועים ואולי היא זו שתצליח להביא את השלום.
לא ישלימו עם קיומנו
מי שהבין את זה הוא יענקלה רוטבליט, היוצר של "שיר לשלום". במלחמת ששת הימים שירת רוטבליט כמפקד מחלקה בחטיבת ירושלים. בקרבות הוא איבד את רגלו ונפגע בידו. מיד אחרי המלחמה הזאת, שהיו בה הרוגים ופצועים אך גם ניצחון גדול, החלה מלחמת ההתשה. בכל יום נהרגו ונקברו חיילים. רוטבליט כאב והחליט לכתוב את השאיפה לתקווה ולאהבה במקום למלחמות. הוא סיפר שהושפע, איך לא, מילדי הפרחים של ארצות הברית. Peace and love. אולם בשנת 2007 התראיין רוטבליט לרינו צרור בתוכנית "חוצה ישראל" ושיתף, במבט לאחור, שכתב את השיר כשהיה צעיר ונאיבי. "השיר היה מלא תקווה, גם תמימות מסוימת, וההתפכחות זה לאור מה שקרה אחר כך, בעיקר מאז 2000, שהייתה שיא האופוריה של הנה זה קורה - והנה זה לא קרה, וקיבלנו במקום זה מרחץ דמים". אגב, רוטבליט הוסיף אז שאנחנו שרויים במאבק בין־דתי ושהערבים סביבנו לא ישלימו עם קיומנו כאן.
אחרי שלוש שנות מלחמה שאיש עדיין לא הכריז על סיומה, זה אחד האתגרים המונחים לפתחם של צה"ל וגופי הביטחון ולפתחה של החברה הישראלית. איך משמרים את ההבנה שהערנות, הכוננות והנכונות להילחם הן שמבטיחות את שלומנו כאן. איך לא מחליקים לחלום האוטופי המתוק והנוח של עצימת עיניים והסדרים מדיניים במקום הכרעה. הרי לשם הלב מושך. וכיתתו חרבותיהם לעטים ורימוניהם לניירות ולחוזים. זה נשמע הרבה יותר טוב ממדים, רובים ופחד אימים.
"שיר לשלום" הוא לא שיר רגיל. יש לו מטען פוליטי. מחנה השמאל שר אותו מול גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור ותומכי אוסלו שרו אותו בדבקות בימי ההסכמים והפיגועים. השיא היה בעצרת שבסופה נרצח יצחק רבין, שיום הזיכרון שלו חל בימים אלה. דף עם מילות השיר נמצא בכיסו, מוכתם בדמו. במחנה השמאל בעיתוי הזה, לפני בחירות, השיר הוא גם תקווה למהפך.
אחד ממוחאי הכפיים לסרטון הוא ח"כ איימן עודה, יו"ר מפלגת חד"ש־תע"ל היוצא, שאמר בהפגנה בחיפה לפני שנה וחצי "עזה ניצחה ועזה תנצח". עודה צייץ על הסרטון וכתב "יש משהו ב'שיר לשלום' שתמיד ריגש אותי. אולי אלה זיכרונות משנות התשעים זיכרונות של יהודים וערבים רוקדים ביחד ומאמינים שעתיד אחר אפשרי". צודק עודה. רק שבשנות התשעים היו גם פיגועים מרים ומאז התרחשה האינתיפאדה השנייה, עוד פיגועים רבים בלי כותרת, ומתקפת פתע.
"לראות כל כך הרבה צעירים שכבר הספיקו לחוות כל כך הרבה מלחמות ובכל זאת בוחרים להאמין שאפשר גם אחרת. שאי אפשר לחיות על החרב. זה דבר כל כך גדול", עודה מתפעל, אבל אז מזכיר לקוראיו שחשוב לזכור שיש כאן שני עמים, וחייבים לסיים את "הכיבוש וההשמדה" בעזה ו"לעשות הכול כדי שכל הצעירים, ישראלים ופלסטינים כאחד, יוכלו לגדל את ילדיהם בשלום בכבוד ובביטחון". מופלא. רק שאני מחפשת את הסרטון שבו קבוצה של צעירים עזתים רוקדים ושרים את "שיר לשלום" שלהם. אם מצאתם אחד כזה, אשמח שתשלחו למייל שמצוין כאן למטה.
במחשבה שנייה
מה יהיה בשבת הבאה? על מה נדבר במפגשים מחוץ לבית הכנסת ובסעודות שבת? נו שוין, אולי יהיה עוד סבב של בחירות.
לתגובות: ofralax@gmail.com
לעוד טורים של עפרה לקס
