ימחלו לי העורכים: אני חושש שצעירי החוות ביו"ש לא קוראים את מוסף "שבת" של מקור ראשון, גם לא כשהם מגיעים לפעמים הביתה כדי לעשות כביסה או להצטייד במזון. אצל רבים מהם אפילו השבת עצמה היא כבר לא זו של אבא ואמא. לעיתים תכופות אפשר לראות סרטונים שבהם הם מחללים אותה על גבי טרקטורון דוהר או ביידוי אבנים, מן הסתם בנימוקי פיקוח נפש ומצוות יישוב הארץ. עד כה, אף רב חשוב (בעיניהם) לא בא אליהם בטענות הלכתיות בנדון. להפך, אחד הרבנים אפילו כתב פה בערב ראש השנה שהוא בז למותחי הביקורת עליהם, ממש במילים אלו: "אני בז למגנים וגם לא מאמין להם".
ובכן, אני דווקא מאמין למגנים, שעליהם יצא קצפו של הרב־בז, ודאי מאמין לרב בני לאו. טענותיו מנוסחות ומנומקות היטב בספרו החדש על תופעת החוות והשלכותיה, אך למרבה הצער אף הן אינן כלולות בחומרי הקריאה של צעירי החוות. ספק אם השכבה הבוגרת ביותר ביישובי יו"ש העבריים תקרא בהמוניה את הספר, "בדרך האבות", וחבל. כותרת המשנה שלו, "מסע אישי לחשבון נפש אישי וציוני", יכלה להיות מקור השראה לציבור ההורים של הצעירים הללו, גם לסבים ולסבתות, ולכל אוהד התנחלות המתקשה לאבחן רבב כלשהו בהתנהלות הצאצאים, אולי רק כשהם תוקפים חיילים ושוטרים או צלמת של וושינגטון פוסט. "מאבקם של צעירי הגבעות הוא טהור, מוסרי ומדויק, והם אינם מהווים בעיה חינוכית אלא מודל", נכתב פה עוד בערב ראש השנה. כן, "טהור, מוסרי ומדויק".
בדרך האבות | צילום:
מסעו של הרב לאו בדרך האבות שבגב ההר, ופגישותיו שם עם יהודים ופלסטינים, מזכירים את "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן. לרגל יום השנה ה־20 למלחמת ששת הימים יצא גרוסמן לשוטט ב"גדה המערבית", וחזר משם עם כתבת ענק שפורסמה בשבועון שמאל איכותי, וחיש־קל הפכה לספר רב־מכר, תנ"ך שמאלני. היא רחשה אהדה גדולה לפלסטינים הנאנקים חרש תחת עול הכיבוש, ועוינות גלויה למתנחלים. הייתה לה תהודה רבתי והשפעה עצומה. לדעתי, היא הייתה אחד מגפרורי האינתיפאדה הראשונה. בעצם, גרוסמן דחק בערביי יו"ש להתקומם נגד הכיבוש. "מדוע זה כה קל לשלוט עליכם?", הוא שאל רטורית את אחד ממנהיגיהם. כעבור חצי שנה בלבד הם יצאו להוכיח שזה אכן לא קל. מספר המתנחלים אז היה זעום בהשוואה לימינו; אפילו חווה אחת לא שכנה בין ערד לעפולה או בדרום הר חברון.
הכי מעניין
היום יש אינספור חוות, איש אינו יודע את מספרן המדויק, ובוודאי אינו מסוגל לזכור בעל פה את שמותיהן. 150 מהן הוקמו על שטחי מדינה בתיאום כזה או אחר עם השלטונות. הן שומרות על כמיליון דונמים שהרשות הפלסטינית התאמצה מאוד לתפוס בעשור וחצי האחרון, עד שנאלצה להרפות. הרב לאו מתאר בהרחבה ובהגינות את הצורך החיוני בשמירה הזאת. מי שסבור כי מדינה פלסטינית ביו"ש היא דבר נורא ואיום אמור להודות לחלוצים שהקימו את החוות, לנוער שמתחזק אותן באמונה ובמסירות, למועצות האזוריות שפרסו עליהן חסות, לתנועת אמנה של זמביש ולשרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. אבל יש עוד חוות רבות, שבלשון המעטה אינן מחזיקות תעודת הכשר שלטונית, וצעיריהן הן אנשי התחזוקה העיקריים של תופעות האלימות המיוחסת בתקשורת הבינלאומית למתנחלים כולם. פעילי שמאל חרוצים מתעדים אותן בשקיקה, שולחים עותקים להאג, ויוצרים רושם גלובלי כאילו המתנחלים הם המגזר האלים בעולם. זהו האסון ההסברתי הגדול ביותר שפקד את מפעל ההתנחלויות מאז מלון פארק, נזק כבד למדינת ישראל, תחמושת לא קונבנציונלית לדורשי רעתה.
זיכרונות מסבסטיה
בעיני החוואים הצעירים שפולשים לשטחי B, ולפעמים משתוללים גם בשטחי C ואפילו A, חובת הכיבוש של יהודה, שומרון והבקעה מוטלת על כתפיהם, ורק על כתפיהם. לא מספיקה להם תנופת ההתנחלויות האדירה בתקופת הממשלה היוצאת, שלא הייתה כמותה מעולם; הם רוצים עוד. חלקם פשוט אוהב להרביץ לערבים. מעת לעת הם גוררים את צה"ל לפתוח באש חיה על פלסטינים שמפעילים אלימות נגדית. טראומת אלטלנה מונעת ממנו לירות – חלילה – גם לעבר פורעים יהודים. עכבות פוסט־טראומטיות גורמות לשר הממונה עליו, ישראל כ"ץ, להתנזר אפילו מהנפקת צווי מעצר מנהלי למנהיגי חבורות הפורעים, למרות היעילות המסוימת של צווים כאלה בעבר. משטרת ישראל, משטרת בן־גביר למעשה, לא מתאמצת במיוחד לשים קץ להשתוללות הפרועה, השתוללות שרק עיוורים יוכלו להכחיש וחירשים שלא לשמוע. לעומתם, הרב לאו מתעקש לראות, לשמוע, לדבר ולכתוב.
אכן, הוא אינו איש עט בסדר גודל של גרוסמן, חתן פרס ישראל לספרות תשע"ח, ואינו מתיימר להיות. עיקר התמחותו היא בתורה שבכתב ושבעל פה. מפעליו הלמדניים – ובהם מיזם לימוד התנ"ך 929 – מצדיקים החלטה עתידית של ועדת פרס ישראל להעניק גם לו את הפרס, בתחום מחשבת ישראל. אלא שבניגוד לגרוסמן, לאו אינו אורח לרגע מעבר לקו הירוק אלא מומחה להיסטוריה הרחוקה והקרובה של האזור, מכר ותיק של הנפשות הפועלות בהתיישבות. ובכל מקרה, הוא לא יצא למסע כדי לשוב משם עם נכס צאן ברזל ספרותי. המניע המוצהר שלו הוא הצבעה על מה שבצבא מכנים "פשיעה לאומנית", ותקשורת השמאל – "טרור המתנחלים", אגב צמד מילים שאינו מופיע כלל בספר כאמירה של המחבר, ומוטב כך; מילים קשות מדי רק מוסיפות דלק למדורה, לא מכבות אותה.
יש גם חן בגילוי שבעבר הרחוק לאו עצמו היה מעין נער גבעות, פורק עול שלטוני בדורותיו. הוריו, הוא נזכר, התייחסו לכך ברגשות מעורבים: "בחנוכה של כתה ט׳ (תשל"ו 75') מצאתי עצמי יחד עם מאות בני נוער בסבסטיה. לא היה לנו ספק שאנחנו מניעים תהליך חלוצי ציוני ומגשימים בפועל את החזון של ראשי המדינה. בבית התקבל הדבר הזה בכפל לשון. מצד אחד גאווה על ההתגייסות שלנו להתיישבות. מצד אחר – ההתחברות לנוער שמוסת נגד מוסדות המדינה נחשבה לעבריינות אזרחית. אבא הגיע יחד עם שמעון פרס (אז שר הביטחון) לשיחות עם ראשי המתנחלים. אחי ואני עמדנו עם מאות הנערים והמתיישבים החדשים וקיבלנו את פני השר בקריאות בוז ובזריקת עגבניות. למחרת הופיעה כתבה של סילבי קשת בידיעות אחרונות על בניו של נפתלי לביא: 'לא בדרך אבות'. לא הרגשנו, לא אני ולא אחי, שהיא צודקת" (עמ' 21).
האב, נפתלי לביא, היה דובר משרד הביטחון עוד מתקופת משה דיין, מפד"לניק המקורב למפא"יניקים, חסידי הפשרות הטריטוריאליות. לפי מיטב זיכרוני, בנו התלמיד חכם לא תמך בהן מעולם בפה מלא, אך במרוצת השנים התקרב נפשית לחוגי השמאל הדתי, והשמאל התקרב אליו. "אילו רב היה נחוץ לי, הייתי עושה לי את בנימין לאו לרב", כתב יוסי שריד לפני כעשרים שנה במדור הספרים של הארץ, אחרי שהרב הוקיע באחד מספריו הרבים את בר כוכבא. ערב ההתנתקות – שזיכרונה המר הוא אחד ממחוללי הפילוסופיה של פעילי החוות – הוא יצא בקצף בעיקר נגד הקריאות מימין לסירוב פקודה. ב־2020 אומנם חזר בו ברגע האחרון מכוונה לנאום באחת מעצרות בלפור נגד נתניהו, בעקבות רטוריקה בוטה מדי של המארגנים, אבל ערב המלחמה האחרונה השתתף בעצרת ירושלמית שארגנו חוגי קפלן. למסעותיו המתועדים בספר החדש התלוו לעיתים פעילי שמאל ופלסטינים, ולא רק דניאלה וייס, רון שכנר או בני משפחת שרבף מהר חברון. ספרו הוא שיעור חשוב לכולנו בהיסטוריה ובאקטואליה, נקודת מבט של מבקר חריף ואוהב כאחד.
לעצור את הנפילה
בין השאר נסמך המחבר על סרט תיעודי, זוכה אוסקר 2025, כדי לשרטט את תמונת העוולות שמתנחלים מעוללים לפלסטינים בדרום הר חברון, ומצטט באהדה את נאום הזכייה של יוצר הסרט, יובל אברהם שמו. בינתיים זכה אברהם בפרס קולנוע יוקרתי נוסף, מטעם פסטיבל ונציה, והפעם על הסרט נז"א. אפילו שמאלנים גמורים התחלחלו אחרי הצפייה, ולמעשה האשימו את אברהם באנטישמיות.
ברור לי שבדיעבד הרב לאו היה מוותר על האזכור של היוצר הקולנועי המפוקפק אילו ראה הספר אור בסתיו, ולא בסוף הקיץ. אבל אני גם יכול להעיד – כקורא, כמתנחל וכעיתונאי – שההקדמה לספר משקפת נאמנה את המסמך כולו: "אנחנו מאמינים שהצלחנו לשרטט תמונת מצב עדכנית, לא קלה ולא פשוטה, אבל איתה נצליח לברר לעצמנו מה אנחנו רוצים. היא לא באה להכריע במחלוקת הציונית בעד ונגד תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. התנועה הזו היא עובדה קיימת, והדיבורים על 'פירוק כל ההתנחלויות' נראים רחוקים מהמציאות. מתוך חיבור למציאות, אנחנו מבקשים להתבונן בנעשה ולהבין מי פועל בצורה ששומרת על גבולות החוק ומי חותר נגדו. מי מכיר במציאות של מיליוני פלסטינים לאורך כל הציר ומי עיוור לקיומם. מי משתדל לחזק את מדינת ישראל ולשמור על קשב לכל חלקי העם ומי מבקש להוביל את העם כאוונגרד ושהמדינה תבוא בעקבותיו" (עמ' 13).
עמודי הספר האחרונים מוקדשים לחוות דעת קצרות של קוראים נבחרים אשר התבקשו לקרוא את הטיוטה, ובהם אלוף הפיקוד לשעבר ניצן אלון, פרופ' הלל כהן, הסופרת אמונה אלון וכן הרב ידידיה לאו, בנו של המחבר, רב היישוב אלון. גם קרני אלדד כותבת. נדמה לי שהיא מתמצתת היטב את התחושות ואת ההשגות שבוודאי יתעוררו אחרי קריאת הספר אצל מי שאהדתם המלאה נתונה לנוער החוות, המוסדרות והפחות מוסדרות. אבל גם אלדד מדגישה שזהו ספר חשוב, ולעניות דעתי הצדק איתה. הלוואי שיגיע בכל זאת לידיעת הנוער שמדובר בו רבות בספר, או לפחות לידיעת הוריו הגאים, מפני שמשבוע לשבוע המצב מחמיר והולך. תופעת הפשיעה הלאומנית מאיימת לגרור לתהום את ההתנחלויות דווקא על סף ניצחונן. הרב בני לאו מתאמץ לעצור את הנפילה ולתרום כמיטב יכולתו להפסקת האלימות. אל תבוזו לו, תגידו לו תודה.
בדרך האבות - מסע אישי לחשבון נפש ציוני / בנימין לאו / ידיעות ספרים / 260 עמ'
עוד כתבות בנושא
