סמטאות בית איכסא מקדמות את פנינו בדממה בדרך לחוות אלונה. אליה שהם (29) מנווט בין בנייני הרפאים של הכפר כאילו גר כאן מאז ומעולם. "הכול פה ריק, אין נפש חיה", הוא מחווה לעבר רבי הקומות. "זו בנייה אסטרטגית של יזמי נדל"ן ממזרח ירושלים, שמאמינים שיום אחד הכפר הזה יסופח, לתושבים יהיו תעודות זהות כחולות, והערך יזנק פי שמונה. הם בונים פה כמו מטורפים, מקימים בניינים שאף אחד לא נכנס לגור בהם. כל הצד הזה של הכפר מת. ליד בניין עם 15 דירות אתה צריך לראות כלי רכב, תנועה, משהו. אין כלום, הכול לתצוגה".
חוות אלונה | צילום: אריק סולטן
אנחנו עוברים ליד מאהל בדואי קטן, ומיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לגבעה קירחת, שמבנים מתחילים לצמוח עליה. "חברים, ברוכים הבאים לחוות אלונה", מכריז שהם. הוא גר פה באוהל, אבל בקרוב, הוא מאמין, יהיו מגורים מסודרים יותר. בשנים האחרונות נדד בין דירות, ומבחינתו כאן הוא מצא את מקומו. "אני מחוות אלונה, וכך יהיה בעזרת השם עד סוף ימיי. אשתי תצטרך לאשר את זה, אבל בינתיים אין אישה, אז אני מקווה שהיא תזרום".
צילום: אריק סולטן
מימין הוא מראה לי את מבשרת־ציון, משמאל שכונת רמות, ולפנינו העורקים הראשיים המובילים לבירת ישראל – כביש מספר 1, מסילת הרכבת, כביש בגין. "נראה לי שמיותר להסביר עד כמה המקום הזה אסטרטגי וחשוב לשלוט בו", הוא אומר.
בניגוד לרוב החוות ביהודה ושומרון, את חוות אלונה לא הקימה משפחה, אלא גרעין מייסד המורכב מלוחמים ופצועי צה"ל ממלחמת חרבות ברזל. "יש חוות חוסן שאנשים באים אליהן לכמה ימים של עיבוד, וזה מבורך, אבל פה הקונספט הוא אחר: האנשים הם חלק מהמעשה, והשיקום הוא בעצם העשייה", מסביר מיכאל יכין, אחד ממקימי החווה.
כרגע אין שם כמעט כלום, אבל הגאווה והחיבור לקרקע ממלאים את כל מי שאנחנו פוגשים במקום. כשאנחנו מגיעים לגבעה, הם בדיוק עסוקים בהקמת מה שיהיה המבנה המרכזי; עד תום הסיור והריאיון, רוב השלד כבר עומד. שהם חולם על בנייה מאבן מקומית, על בריכה מחוממת, על חדרים למי שמגיעים לחווה לתקופות קצרות, ועל חלל עבודה שחבר'ה יוכלו לשבת בו וללמוד או לעבוד במחשב. "גילינו שכשאתה מקים חווה, כל מי שיש לו משהו שהוא לא צריך מתקשר אליך ואומר לך לבוא לקחת", הוא מספר. "הבנו שלא כדאי שהכול יגיע לכאן, ועדיף שתהיה איזו עין נורמלית על זה. אז פתחנו קבוצה של הנשים בנושא העיצוב, כי אם אנחנו נעצב זה יהיה זוועה".
חלומו של כל מתנחל
כל אחד מהנוכחים התקדם בנתיב אחר לעבר החלום המשותף של הקמת החווה. שהם גדל בעלי, שירת בסדיר במגלן, פיקד שם על צוות, ובמילואים שירת בחטיבה 551. בגיל 25 השתחרר מצה"ל עם פוסט־טראומה מורכבת, מזכרת לכל החיים. "סיימתי את הצבא ברע וברחתי לטיול. לא תכננתי לטייל, רציתי מה שילד דוס רוצה - חתונה, זוגיות ועבודה - אבל נסתי על נפשי". הוא הספיק לטייל בחו"ל שנה וחודשיים, ואז הגיע 7 באוקטובר. שהם חזר לארץ מהר ככל האפשר, ומאז הוא עובר מסבב לסבב. "התחלנו בשלושה חודשים בעזה. כשסיימנו שם עברתי לתל־אביב, והתחיל אצלי בלגן – סיוטים בלילות, צרחות, חרדה, התקפי זעם. הכול מהכול, ממש לפי הספר". הוא התחיל מיד טיפול, חיפש כל מה שיכול להקל עליו, אבל גם התייצב לסבב המילואים הבא. "היו לנו ארגזים של אירועים, היתקלויות, כטב"ם נפל על חיילים שלי. כמה פצועים מהאירוע הם שותפים לחווה. כל מה שיש למלחמה הזאת להציע - לקחנו".
לא חשבת לעצור כשהמצב שלך הידרדר?
"בהתחלה ממש לא. הייתה תחושת דחיפות גדולה - עתיד המדינה מוטל על כתפינו, אז נעשה מה שצריך ונתמודד עם ההשלכות אחר כך. יצאתי לעוד כמה סבבים, אבל בסבב האחרון הגעתי רק לסופ"שים".
לפני שנה וחצי הרגיש שהעיר סוגרת עליו. הוא עבר לגור באחת החוות כדי להיות קרוב לטבע, והתחיל לימודי תואר ראשון במרכז שלם. "רציתי לקחת את הכאב של הפוסט־טראומה ולהוציא אותו בדרך חיובית. יחד עם ארז זר התחלתי לחפש שטח ולהקים בו חווה למילואימניקים. כמו כל מתנחל, גם לי היה חלום להקים חווה. לרובם זה עובר בגיל 16, אבל לארז ולי זה לא עבר. כשלמדנו יחד בישיבה בשדרות, דיברנו על זה כל הזמן".
צילום: אריק סולטן
ארז זר, במקור מנופי פרת, מתגורר היום עם אשתו ושלושת ילדיהם ביישוב בני־אדם. הוא עובד בארגון "אחריי", שמעודד צעירים להתגייס לשירות משמעותי, וחי מסבב לסבב. "הכול זה אשתי, גם היציאה לחווה עכשיו היא בזכותה", הוא אומר. "לא קל להחזיק יחד את כל הדברים - העבודה והמשפחה ועכשיו החווה - אבל אני מנסה לתת כאן יום וחצי או לילה בשבוע, כמה שאפשר. זה מאתגר, ומנסים לשלב הכול בצורה חכמה".
אף שאינו קצין, מתחילת המלחמה משמש זר כמפקד מחלקה. בלחימה בלבנון הוא איבד חברים בין הידיים - "שגיא רובינשטיין, ארז בן־אפרים, יבגני זינרשיין ובנימין נגוסה. הם מפלוגה אחרת, אבל אנחנו היינו כוח החילוץ שלהם. שמענו פיצוץ וקפצנו לשם ראשונים. אחרי סריקות בוואדי מצאנו פצוע אחד במצב אנוש ופינינו אותו. את השאר לא מצאנו, עד שהבנו שהם מתחת להריסות של מחסן אמל"ח שהתפוצץ. ניסינו שוב ושוב לחלץ אותם, אבל זה היה מסוכן כי הפיצוצים נמשכו. הגיעו הרבה כוחות ולבסוף הצליחו להוציא את ההרוגים. זה אירוע שסוחבים, הוא לא עוזב: אולי יכולנו לפעול אחרת? אולי יכולנו למנוע את האירוע? כשאתה מוביל חיילים בתוך שדה מוקשים פעיל, יש עליך הרבה".
שהם: "אתה צריך סדנת עיבוד, דחוף".
זר: "אני בסדר, באמת".
השניים חלמו על הקמה של מרחב פתוח שלוחמים יכולים להגיע אליו אם יש להם התקף של פוסט־טראומה, או סתם כדי להתאקלם במציאות האזרחית. "הייתי מגיע מלבנון או מעזה ומרגיש שאני לא יכול סתם לחזור הביתה, אני צריך מקום שיחזיק אותי". מספר שהם. "גם לחזור לאישה וילדים זה מורכב, אבל כרווק זו חוויה קשוחה בפני עצמה - אתה מגיע לבית ריק, יושב בין ארבעה קירות ומנסה לעבד את מה שעברת. אתה יכול לצאת עם חבר לבירה או לעשות כושר, אבל אין מסגרת שתופסת את החיים.
"המעבר מסטרס וסכנת חיים 24/7 לבית שקט הוא קיצוני וקשה. בחזית רחפנים וכטב"מים מתפוצצים עליך כדבר שבשגרה, עד שזה אפילו מתנרמל. ישנתי פעם אחרי משמרת, התעוררתי מפיצוץ, שאלתי אם כולם בסדר, הסתובבתי לצד השני והמשכתי לישון. ואז אתה חוזר לשגרה האזרחית ומשחק את המשחק. זה מעבר קשוח לכל המילואימניקים, ורצינו לתת לזה מקום מפלט.
"מיד כשהתחילו אצלי התסמינים הלכתי לטיפול פעם בשבוע, עשיתי 'תוכנית שבים' ומיינדפולנס ונשימות, הכול. אבל אחרי שלוש שנים אני רואה שאין תחליף לטבע, לחברים ולעשייה".
הם תכננו לעלות לנקודה אחרת, כמעט הגשימו כבר את החלום, אך ברגע האחרון התוכנית בוטלה. שהם המשיך לספר לכל מי שהסכים להקשיב שהוא מקים חווה. "חבר מהלימודים אמר לי שיש לו עוד חבר שעובד על משהו דומה, וחיבר אותי למיכאל ולאחרים. היה להם ניסיון ממשי, והבנתי שנכון יותר ללכת בקבוצה. אחרי שלושה־ארבעה חודשים של תכנונים עלינו לפה. אני חושב שהחווה טסה קדימה מכיוון שאנחנו גרעין של אנשים וכל אחד מביא איכות אחרת, כמו במילואים".
נקמה חיובית
צילום: אריק סולטן
סרן מיכאל יכין, תושב ענתות, התגייס למילואים ב־7 באוקטובר ונכנס ללחימה בעזה, אף שהיה כבר בן 55. בתחילת התמרון ברצועה הוא נפצע באורח קשה מאוד. "עברתי שבעה ניתוחים", הוא מספר. "ברוך השם, הצילו לי את הרגל. היו לי חמישה חודשי אשפוז וחמישה חודשי שיקום, לקחתי הכול ברצינות".
בתקופת השיקום, מספר יכין, המראות שחזרו אליו שוב ושוב לא היו מרגעי הפציעה שלו, אלא מזוועות העוטף ב־7 באוקטובר. "לצערי, הגעתי לשם מאוחר מדי. בכביש 232 לא היה הרבה מה להציל אחר הצהריים. לא הספקנו לעזור לכל החבר'ה שנמלטו מהמסיבה וחיכו לעזרה. כשהייתי בבית החולים, היום הזה צף ועלה אצלי יותר מכל הלחימה בעזה, ואיתו התבהר הרצון לעשות מעשה כנקמה חיובית. אני לא חושב שנקמה זה דבר מגונה, אבל אני לא ממונה עליה. אני רציתי להיות הפוך מחמאס: הם באו לגרש אותנו מהאדמה ולהחריב, אני כתיקון אפעל לעשות משהו התיישבותי".
במקביל הוא נכנס לעומק עולמם של פצועי צה"ל. "ראיתי את הקושי של הפצועים כשהם מסיימים את שלב השיקום וחוזרים לחיים להתמודד. זה מורגש במיוחד אצל החבר'ה הצעירים, שמשתחררים מהצבא בעקבות הפציעה, ונשאר להם חלל ריק. הרעיון היה לשלב את מעשה התיקון ל־7 באוקטובר יחד עם חזון הקמת חווה של פצועים למען פצועים. פצוע שפועל לחזור למרות כל הקשיים לעבודה, לחיים וגם למילואים, זה השיקום הטוב ביותר".
הוא לא רק נאה דורש, אלא גם מקיים: חודש אחרי שסיים את תהליך השיקום, חזר יכין לשירות מילואים פעיל. הוא היה מגויס ברציפות במשך קרוב לשנה וחצי, עד שבתחילת קיץ 26' נפצע שוב, הפעם מרחפן נפץ בלבנון. "לאורך כל המלחמה היינו במקומות הכי חמים, אבל התקפות הכטב"מים בלבנון היו קשות מאוד. הם פשוט צדו אותנו. באחת התקריות נפגע הטנק של המג"ד שלנו, דור בן־שמחון, והוא נהרג יחד עם הלוחמים האחרים שהיו בטנק - ליאב כבביה, נוה חבשוש ויואב קליין. אני נפצעתי שבועיים קודם לכן, הייתי קצת בבית חולים ואני עדיין בשיקום יום. מטפלים ברגל, בשמיעה, בשיווי המשקל, אבל אפשר כבר להתקדם, והעשייה פה תורמת לי הרבה מאוד. כל מסמר מרפא אותי, משקם ומחזק אותי מבחינה נפשית ורגשית. גם אחרי האזכרה של 7 באוקטובר, הגעתי לפה בערב. כשמגיעים מאזכרות, הבנייה וההתחדשות הן בהחלט תיקון".
"את רואה את הספסלים? זה הקוהירוק. אחריהם ירושלים". חוות אלונה | צילום: אריק סולטן
זה לא מיזם החווה הראשון שיכין שותף לו. לפני שנתיים וחצי הוא חבר לגיא חדד ואורי דולב, חבריו מהגדוד, למטרה דומה. הם כבר עלו לנקודת התיישבות, אך הניסיון לא צלח והם נאלצו להתקפל. במשך שנה וחצי חיכו וקיוו לחזור לאותו מקום, "וכשהבנו שזה לא יקרה, היה לנו שבר גדול. עלתה השאלה לאן נלך עכשיו. מכיוון שעבדתי במשך עשרים שנה במנהל האזרחי בתחום הקרקעות, הצעתי את המקום הזה, שחשיבותו הביטחונית עצומה. כל מי שנוסע לירושלים עובר מולנו. אנשים מרמות מגיעים לכאן בכל יום ומברכים אותנו. היו להם חרדות ביטחוניות - המחבלים שביצעו את הפיגוע הקשה בצומת רמות לפני שנה עברו פה. התושבים סבלו גם מגנבות, והם יודעים שכשאנחנו כאן, הם יכולים להיות רגועים יותר. ישבתי עם אנשי המועצה האזורית מטה בנימין, הצעתי את המקום הזה, ואני מודה להם על הליווי של העניין".
כשאני שואלת עד היכן מגיע תחום השיפוט של מועצת בנימין – אנחנו הרי במרחק נגיעה מירושלים - הוא מצביע על שני ספסלים ירוקים, במרחק כעשרים מטרים מאיתנו. "רואה את הספסלים? זה הקו הירוק. אחריהם ירושלים".
סבבי המילואים והפציעות מכתיבים את התפתחותה של החווה הצעירה. שהם רצה לעלות כבר לפני כמה חודשים, אבל אז חלק מחברי הגרעין גויסו, ומיכאל נפצע. "סיימתי את כל המטלות שלי בלימודים, ובמשך חודשיים לא היה לי מה לעשות", מספר שהם. "ישבתי וחיכיתי שהאחרים יסיימו את הסבב".
איך מצליחים, פיזית, להקים חווה כשחלק מהחברים סוחבים פציעות כאלה ואחרות?
יכין: "אני עושה מה שאני יכול. נכון שהרגל לא לגמרי בסדר והשמיעה לא מאה אחוז, אבל זה עובד".
שהם: "הוא מתעקש להרים פה ברזלים ולעשות הכול כאילו הוא לא נפצע. לדפוק את המסמרים ולחבר ברזלים זה קצה הקרחון, יש עוד ערמות של עבודה מאחורה", הוא מציין. "צריך לתכנן, להביא אנשים, לדבר עם הערבים, לסדר את הקרקעות ועוד".
המקום הזה גם מאפשר להם להוציא את הבדיחות השחורות. החברים טורחים להזכיר ששהם ספג במילואים גם פציעה בגוף: הוא סגר על עצמו שער. "זה היה מפגר, אבל הלכה לי שן, שברתי את האף והייתי בבית חולים. הם לא מפסיקים לצחוק עליי בגלל השטות הזאת", הוא מספר.
אפילו יאיר גולן יסכים
הם כמעט לא מבינים את השאלה שלי על פער הגילים בין החברים. כעבור רגע כל אחד מהם טוען שהאחר הוא המפקד והסמכות העליונה במקום. "עזבי, כולנו ביחד", קובע שהם. "מיכאל מעל גיל 50, אני בן 29, יש גם בני 25, אבל המטרה מאחדת את כולם. יש פה דתיים, חילונים וגם חרדי אחד".
יכין: "אין למקום הזה צבע, לא באמונה ולא בגיל. כולם שומרים על המדינה בלב אחד. במלחמה הייתי עם חיילים סדירים מגבעתי ולא הרגשתי שום הבדל, לחמנו כתף אל כתף".
שהם: "מספיק שתעשה כאן שמירה לילית אחת של ארבע שעות - ופער הגילים נמחק לחלוטין. ואנחנו שומרים כל הזמן, זה כמו סבב מילואים. המיטה שלי נמצאת באוהל שגיליתי בדרך הקשה שהוא לא אטום לגשם. אני קם באמצע הלילה לשמור, ואם מגיע ערבי, אני צריך לדבר איתו. זה מילואים על טורבו, כשאני בכלל על אזרחי. עוד מעט תהיה פה אבטחה ברמה גבוהה והמשימות יתחלקו בצורה טובה יותר. בינתיים זה אקסטרים למטרה טובה".
איך פצועים אחרים יודעים להגיע אליכם?
שהם: "אנשים שומעים ומגיעים, כי הצורך שלהם צועק לשמיים. כל הזמן מתקשרים, שואלים אם אפשר לבוא לָשֶבֶת, למדורה, לעזור. מחפשים מקום בטבע לצאת אליו. מישהו שהיה איתי פעם בקורס קצינים שמע עלינו ופשוט בא לעבוד".
זו לא חווה טיפולית, אבל ריכוז כזה של פצועים ומילואימניקים מציף בקלות חוויות מהשירות. יש לכם ליווי?
"יש עובדת סוציאלית שמעורבת. כרגע אין פה עדיין מפגשים מסודרים, אבל בהמשך יהיה איש טיפול קבוע שיבנה תוכנית מקצועית".
לפי התכנון, חלק מחברי הגרעין יחיו ויגורו בחווה, והאחרים יגיעו באופן קבוע לעבוד. בנוסף זה יהיה כאמור מקום פתוח שמאפשר לאנשים להגיע לתקופות קצובות, לעבוד קצת ולנקות את הראש, וכן יתקיימו בו סדנאות ואירועים. "אנחנו רוצים שכל פצוע, בגוף או בנפש, ידע שיש לו בית", אומר יכין. "יש כאלה שלא נכנסים לתוך הסעיפים של משרד הביטחון, אבל צריכים תמיכה. אנחנו לא בודקים ולא שואלים – מבחינתנו תבוא, תעבוד, תישאר פה כמה שצריך. תהיה פה חקלאות, בעיקר כרמים שמתאימים מאוד לאקלים ולטופוגרפיה. יהיה לנו גם שיתוף פעולה עם העדר של החווה הקרובה - חוות 'עין לציון' של יהודה נעם, שעלתה בצד השני של ההר לפני כמה חודשים. אנשים יוכלו לעסוק בבנייה, בפיתוח ובחקלאות. כל מי שעבד פה מתמלא בתחושת משמעות".
"כל מסמר מרפא אותי, משקם ומחזק". בונים את שלד המבנה המרכזי | צילום: אריק סולטן
איך הערבים בסביבה מקבלים את הנוכחות שלכם?
יכין: "אנחנו בגישה של לחיות בשקט ובהשלמה עם השכנים, ובינתיים זה עובד. הם כנראה לא אוהבים שאנחנו פה, אבל אין חיכוך ויש הידברות והבנות. הרבה באו לברך אותנו ולהגיד שלום, זו הרוח של רוב התגובות. היו כמה אנשים מהכפר שניסו לעשות פרובוקציות, אבל בתוך הכפר הרגיעו אותם".
שהם: "מבחינתי, כמו שערבי יכול לנסוע ברמות, אני נוסע בכפר. לא באתי לעשות בלגן, וכשהם מגיעים לכאן, אני אומר יפה אהלן ושלום".
יכין: "פתחנו עוד דרך לכאן, כדי שלא נהיה חייבים לעבור בכפר, וגם למקרה של אירוע כלשהו. כרגע היא מתאימה רק לרכב שטח".
בהרבה חוות חוששים שהממשלה הבאה לא תגבה אותן ואת המפעל בכללותו. זה מעסיק אתכם?
יכין: "אם היינו מפחדים, לא היינו עושים כלום. אבל בלי קשר, אין פה צבע פוליטי לשום כיוון".
שהם: "יותר מזה, אם יאיר גולן בכבודו ובעצמו יבוא ויעמוד פה, הוא יבין שזה שטח אסטרטגי שצריך להחזיק. לא צריך להיות גאון ביטחוני כדי לראות את זה".
יכין: "אני מכיר הרבה מקומות ביהודה ושומרון; אין נקודה אסטרטגית וחשובה יותר מזו מבחינת הביטחון הלאומי. אנחנו מול הגשר של הרכבת, הכניסה לעיר, כביש 16, מה שאת לא רוצה. יש בגבעה תעלות קשר ירדניות, כי עד 1967 הצבא הירדני ישב פה על הכניסה לירושלים. ההבנה של חשיבות המקום תהיה משותפת לכל ממשלה שתקום".
השם חוות אלונה הוא עברות לשמה הקודם של הגבעה – ח'ירבת אלווינה. "אחר כך נזכרנו שלשכונה פה קוראים רמות אלון על שם יגאל אלון, אז זה גם מתאים", אומר יכין. "יש פה כ־25 דונם של אדמות מדינה. כעובד המנהל האזרחי בשנות התשעים זכיתי להכריז עליהן רשמית כאדמות מדינה.
"השורשים שלי פה עמוקים. לפני כ־14 שנה היה ניסיון פרובוקטיבי של גורמים לאומניים בכפר לתפוס את המקום הזה, בשל החשיבות שלו. הם הביאו לפה צריפים ואוהלים, הניפו דגלי פלסטין וקראו למקום כארמה – כבוד בערבית. אז דאגנו לפנות אותם, וזו ממש סגירת מעגל עבורי, כשהיום במקום דגל פלסטין יש כאן דגל ישראל".
עוד כתבות בנושא
