שמחתי על דבריו של יואב רימר ועל הבמה שקיבל במוסף שבת, ואני נענה לקריאתו לחפש את שורשי ההתרחשויות בשטחי הגבעות והחוות, ולא לעסוק רק בהתלקחויות עצמן.
התודעה החדה והבהירה של חלוצי הגבעות ביו"ש, הגורסת כי אנחנו כובשים שטח באופן פעיל וכי המדינה והעם יבואו אחרינו, דורשת מאיתנו להכיר בכך שבזיכרון הקולקטיבי שלנו, ציונות והתיישבות בארצנו משמען כיבוש והתנחלות, ופעמים רבות גם גירוש ונישול: "אין כיבוש בלי נחלה". יישובים רבים בישראל אשר קמו על חורבות כפרים ערביים־פלסטיניים, אינם זוכרים באופן אקטיבי את שנהרס לטובת מימוש ההתיישבות היהודית במרחב. ואולם גם בימי ראשית הציונות, תוך כדי מלחמת הקוממיות, עמדו רבנים ומנהיגי ציבור וביקשו לרסן ולבלום מעשים פוגעניים של פגיעה עיוורת בערבים. לנגד עיניהם עמדו מילותיו של הנביא יחזקאל (לג): "דָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?"
הציבור בכללותו אינו מודע לשני זרמי עומק הפועלים בשטח. האחד של תנועת אמנה, המבקשת לחולל מהפכה יישובית תוך התחשבות בכל הרסנים של מדינה מתוקנת ודמוקרטית. השני - תנועת נחלה, המבקשת לפעול כאוונגרד שמחולל שינוי דרמטי ומחייב את המדינה כולה להתיישר לחלומותיו. התנועה הזו מתעלמת לחלוטין מקיומם במרחב של לא־יהודים. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכל מי שנמצא במרחב שבין העם לארץ - חייב להיעלם. או שיברח, או שייכנע, או שיימחה. הצבא קורס תחת גלגלי השיניים של המכונה הדורסנית הזו, שמקבלת רוח גבית אקטיבית מחלק משרי הממשלה, שמובילים אותנו למציאות אנרכיסטית אלימה וגזענית.
הכי מעניין
המהלך של "ייהוד השומרון והבקעה", המתרחש בימים אלה, גובה מחיר מוסרי גדול. אמחיש זאת בדוגמית קטנה. בחול־המועד פסח האחרון הגיעו מאות מטיילים ליהנות ממי המעיינות בעוג'ה, להשתעשע במגלשות המים ולנפוש ללא פחד. אבל לתמונה הפסטורלית הזו קדמה תקופה ארוכה של התנכלות מצד נערים שבנו חווה בתוך שטח ששבט בדואי קיבל מידי הממשל הצבאי. האם המרחב של העוג'ה הוא ישראלי? בוודאי. האם במהלך עשרות השנים שבהן גרו בו הבדואים היה אפשר ליהנות ממי המעיין? בקושי. האם לקבוצת הנערים, חדורי אהבת הארץ ויישובה, היה מותר לגרש את השבט הזה? האם אנחנו גאים במעשיהם?
בפי הצעירים, מעשים כאלה הם בגדר "מפעל נקניקיות". תיהנה מהאוכל, ואל תשאל איך הכינו אותו. גם אנחנו, העומדים מול המעיין חסרי פחד מחיכוך לא נעים, יודעים כי בעוד 10 או 15 שנה סביר שלא נזכור את המאבק שניטש כאן על הקרקע, ונגיע עם משפחותינו אל המעיין שמחים ומלאי חדווה על הניקיון, הטיפוח והשקט.
ואולם כשאנחנו מתבוננים במראה אנו נבהלים לראות פנים שיש בהם מידה לא קטנה של אכזריות וניכור. כל ביקור בכפר פלסטיני מגביר את תחושת האשמה והבושה. כשאנו נפגשים עם משפחה שעברה פיגוע טרור מידי פורעים יהודים, אנו מרגישים שגם אנחנו, השותפים למפעל הציוני, שותפים לפשע. מה עושים עם זה?
יש בחברה הישראלית המוסרית כאלה שמרימים ידיים ונוטשים. חוסר היכולת להתבונן במראה גורם להעתיק את הבית למרחב רחוק שאינו דורש מאיתנו מעורבות רגשית ביחס למעשי השלטון. בלונדון הייאוש יותר נוח. אבל רבים רבים אינם מוכנים לנטוש. הם רוצים להיאבק על דמותן המוסרית של התנועה הציונית ומדינת ישראל, ולא מוכנים לאבד את השורש המשותף שלנו במקום הזה ואת היותנו ערבים זה לזה, גם אם איננו מוכנים לחתום על אותן תפיסות של גאולה.
בביקור בגבעת רונן אמר לנו הרב מנחם בן־שחר שאנחנו ("השמאלנים") מתבוננים במראה וחוששים לפגוש מפלצת, אבל הימין העמוק מתבונן בחלון, פוגש את המפלצת שמאיימת על הבית, ויוצא להילחם בה. אני מרגיש צורך להזכיר לרב מנחם את פירוש רמב"ן על הפסוק "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י). הרמב"ן מלמד שכאשר אתה חי במציאות של מלחמה, משהו מהרוע נדבק בך, אתה מתמלא באכזריות והיא מבעבעת לתוכך. היזהר, אומר הרמב"ן, שמור על עצמך. הילחם באויב בכל הכוח, אבל אל תזהם את צלם האלוהים שבך.
אנחנו עומדים בתקופה מסוכנת מאוד, על סיפה של אינתיפאדה נוספת שעלולה לעלות בדמים רבים. אבל אנחנו עומדים גם על סיפה של תקופת בחירות שבה יש לנו, האזרחים כולם, אפשרות לחזק את המנהיגים שמוכנים לקחת את מלוא האחריות לקומתה ועוצמתה של מדינת ישראל. לא ייתכן שהפתרון שלנו לשפיכות דם יהודים בארץ ישראל יהיה שפיכות דם של פלסטינים ללא אבחנה בין אויב ובין מי שמבקש לחיות בשקט על אדמתו.
במסע שקיימתי בגבעות יו"ש למדתי שכל הצדדים הנוגעים בדבר נדרשים לשינויים עמוקים. הציבור הישראלי הליברלי נדרש להעז לעבור את הקו הירוק ולנכוח בשיח, בוויכוח ובפיקוח על התהליכים המעצבים את המרחב, ולראות בשיחה עם תנועת ההתיישבות על גווניה הכרח לאומי וציוני. חלוצי ההתיישבות נדרשים להיישיר מבט אל העם היושב בציון וכן אל הפלסטינים היושבים כאן איתנו, ולברר כיצד התשוקה אל הארץ איננה יוצרת עיוורון שלא ניתן לתיקון ושיחריב אותנו מבפנים.
אסור לנו לפחד להסתכל במראה. זה אולי ירסן אותנו מעט, אבל יגביה את הקומה של כלל האומה.
הרב ד"ר בני לאו הוא ראש מרכז בבואה; ספרו ״בדרך האבות״, המסכם מסע שערך בגבעות יו"ש, ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
עוד כתבות בנושא
