בשבועות האחרונים אני נתקלת בעוד ועוד קריאות לחיזוק ההתיישבות. יישוב בצפון מחפש משפחות חדורות בתחושת שליחות. חווה ביהודה ושומרון זקוקה לידיים עובדות. קהילה בעוטף עזה מבקשת מאנשים לבוא ולהשתקע.

הסיפורים על משפחות שבוחרות לעזוב את יישוביהן המבוססים ולהקים בית במקומות שזקוקים לשיקום או חיזוק מעוררים השראה והצורך אמיתי. אחרי כל מה שעבר על חלקים גדולים מהארץ הזו בשנתיים האחרונות, ברור לגמרי שיש מקומות שזקוקים לחיזוק אנושי, מגויס למטרה ומלא מוטיבציה.

ובכל זאת, בכל פעם שאני קוראת הודעה או רואה מודעה עם אחת מהקריאות האלה, עולה בי אותה המחשבה: למי בעצם הקריאה הזו מופנית?

על פניו, התשובה פשוטה. לכל מי שארץ ישראל חשובה לו. לכל מי שמאמין בחיזוק ההתיישבות. לכל מי שרוצה להשתתף בבניין הארץ.

אבל בפועל, התחושה היא שלא פעם הקריאות האלה מגיעות אל אותם האנשים שממילא נושאים על כתפיהם חלק גדול מהמשימה הזו. אלה שכבר גרים בפריפריה. אלה שכבר בחרו לחיות ביישובים מרוחקים. אלה שכבר בחרו בין איכות חיים ונוחות ובין שליחות. אלה שהבחירה הזו היא חלק מקיומם פה בארץ, בצפון, בדרום או ביהודה ושומרון.

אני חיה בסביבת אנשים שמבינים שאם הם לא היו בוחרים לגור דווקא היכן שהם גרים, ספק אם הייתה שם התיישבות יהודית ניכרת.

ואז אני רואה סטטוס שתר אחר משפחות לחיזוק יישוב חדש, ומבינה שהסיכוי הגבוה ביותר הוא שמי שייענו לקריאה הם בדיוק אותם האנשים שכבר עושים. משפחה שכבר גרה ביישוב קהילתי בפריפריה תעזוב את המקום לטובת מקום מרוחק עוד יותר. זוג צעיר שגדל בהתיישבות יראה בכך שליחות טבעית ולכן יצא לנקודת התיישבות נוספת, רחוק מהמקום שגדל בו.

וכאן מתחילה אי הנוחות שלי.

אני בשום אופן לא חושבת שלא טוב שאנשים כאלה נענים לקריאה. להפך. בזכותם יש כאן יישובים, חוות, קהילות וחיים שוקקים. אלא שנדמה לי שחלוקת הנטל הפכה עם השנים למובנת מאליה. יש ציבור מסוים שתפקידו להתיישב. שתפקידו להיות החלוץ, לא משנה איפה. ממנו מצפים באופן טבעי לעזוב את אזור הנוחות, לארוז בית, לעבור לקצה הארץ, להתמודד עם האתגרים ולשלם את המחירים.

וכל השאר? הם יכולים להמשיך לעודד ממרומי המזגן בדירתם ברמת־גן.

אני יודעת שזה נשמע קצת חריף, אבל לפעמים זאת התחושה. אם חיזוק ההתיישבות הוא ערך לאומי, ואם ארץ ישראל היא נכס של כולנו, למה המשימה לא מתחלקת באופן שווה יותר? למה כל כך טבעי לפנות שוב ושוב לאנשים שכבר חיים במקומות שדורשים הקרבה?

אחריות לאומית

המודעות האלה, בסגנונן ובקריאתן, פונות ישירות לציבור מסוים מאוד. למה לא שומעים כמעט קריאה שמופנית ישירות למי שחי במרכז הארץ, נהנה מכל היתרונות שהמרכז מציע, ומאמין בכל ליבו בחשיבות ההתיישבות?

אני כמובן לא מדברת על אנשים שמתנגדים לרעיון. אני לא מדברת על מי שסבור שאין צורך בהתיישבות נוספת או שאין חשיבות לחיזוק הגבולות. אני מדברת דווקא על מי שמסכים לחלוטין. על מי שארץ ישראל יקרה לליבו. אני מדברת על מי שמאמין בחשיבות של חיזוק הצפון, גם במקומות הפחות בטוחים שם כרגע. מי שרואה בעצמו שותף פעיל במשימת שיקום העוטף ופיתוחם המחודש של הגבולות שלנו.

למה האפשרות לעבור לקריית־שמונה כמעט אף פעם אינה מוצגת כחלק טבעי משיחה בין כל אזרחי ישראל? למה זוג צעיר בתל־אביב ששואף להקים משפחה לא מעלה בדעתו שאולי מקומו דווקא בצפון? למה הורים בירושלים לא מעודדים את ילדיהם לחשוב גם לבנות את בתיהם ביישוב שזקוק לחיזוק?

למה מובן מאליו שחלק מהציבור ימשיך לגור במקומות המבוקשים ביותר בארץ, בעוד חלק אחר יישא באופן כמעט בלעדי במשימת ההתיישבות?

הלכתי כי קרא הקול

אני לא מתעלמת מהמציאות. לא כל אחד יכול לעבור. יש מקומות עבודה, משפחה, הורים מבוגרים, צרכים מיוחדים ואלף אילוצים. החיים מורכבים, והם מורכבים לכולם.

אבל הטענה שלי בכלל לא מתחילה בשאלה מי מסוגל לעבור, אלא בשאלה מי מרגיש שהקריאה מופנית אליו. כי נדמה לי שבמקרים רבים מדי, התשובה היא: לא אליי.

לפעמים הקריאה נשמעת כללית, אבל איכשהו היא תמיד מהדהדת באותם בתים. בתים שבהם ילדים גדלים מתוך הבנה שלפעמים בוחרים מקום מגורים לא רק לפי הנוחות האישית אלא גם לפי הצורך הלאומי. בתים שמלאים בנתינה גם ככה, ולא רק בהקשר ההתיישבותי.

ואני תוהה אם לא הגיע הזמן להרחיב קצת את מעגל הנושאים בנטל גם בנקודה הזו. אם לא הגיע הזמן שגם מי שחי במרכז ושארץ ישראל חשובה לו ישאל את עצמו ברצינות אם הוא מוכן לראות את עצמו, או את ילדיו, כחלק מהפתרון ההתיישבותי.

ככל שאני חושבת על זה יותר, כך קשה לי להשתחרר מהתחושה שהמשימה הזו נשענת היום על כתפיים מעטות מדי.

יש בישראל הרבה מאוד אנשים שמצהירים שהם אוהבים את הארץ. אני מאמינה להם. באמת. יש הרבה מאוד אנשים שרואים בחיזוק ההתיישבות ערך חשוב. אני מאמינה גם לזה. אבל אהבה לארץ היא לא רק כסף או שיתוף תמונות או טיול, אלא ממש להצביע ברגליים, על כל המשתמע מכך.

אם קריית־שמונה זקוקה למשפחות, אם הנגב המערבי זקוק למשפחות, אם ערים מעורבות זקוקות למשפחות, ואם חוות וקהילות צעירות זקוקות לאנשים שיבואו ויחזקו אותן, אז יש לי ציפייה שתהיה פנייה רחבה לכולם, ממש כולם. כל מי שאומר שארץ ישראל חשובה לו.

זו משימה לאומית, וגם האחריות עליה צריכה להיות לאומית.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il