חוות אברהם בפאתי הר חברון כמעט נושקת לנגב, ובדרך פלא היא מצליחה להיות נווה מדבר. שבתאי ונגה קושלבסקי הם כבר 15 שנה חוואים. בתשע השנים האחרונות הם כאן, שומרים על כ־9,000 דונם של אדמות מדינה, ולאחרונה האזור כולו מתעורר לחיים. מתוך החווה אפשר לראות בצד אחד את תחילת עבודות העפר של השכונה החדשה ביישוב טנא הסמוך, בצד השני, סמוך לכביש הראשי, התחילו לנטוע יער חדש ועל הגבעה הגבוהה באזור הוקמה תצפית שמונה החוות.
את סדנאות השטח שהם מציעים הם התחילו מבקשה תמימה של נפתלי חן, מורה מהיישוב עתניאל הסמוך שרצה ששבתאי יראה לתלמידים איך רועים צאן. משם השמועה כבר עברה מפה לאוזן, ועוד ועוד קבוצות הגיעו - תיכונים ומכינות, חיילים ומשפחות. "רעיית צאן זאת העבודה הכי קלה בעולם, צריך לדעת שני דברים, אחד - להזיז את העדר ימינה ושמאלה, והשני לאסוף אותו. כשיש לך את שני אלה אתה יכול לצאת לדרך, להתנסות ולהוביל, ואז הססדנה בשטח מפגישה כל אחד עם השאלה מה הופך אותי למנהיג יותר טוב. יש סיבות טובות למה הקב"ה בחר ברעיית צאן במקצוע של כל אבות ואימהות האומה שלנו".
לא צריך הרבה מילים כדי שסדנה כזאת תחלחל פנימה למשתתפים, המשל לנפש האדם כותב את עצמו במרעה. שבתאי מסביר שהכי קשה זה לנסות להוביל כבשה בודדת, לפעמים קורה משהו לכבשה, נגיד שהיא ממליטה במרעה או נפצעת והיא מתנתקת מהעדר, יהיה קל יותר להוביל אלף כבשים ביחד מלהחזיר אותה לבד לחווה. העדר נוח לשליטה - הן מתקבצות יחד ומתקדמות, לכבשה לבד אין מקור אחד שהיא נצמדת אליו והיא מתפזרת לכל הכיוונים.
לאסוף את העדר. שבתאי קושלבסקי | צילום: נעמה שטרן
שבתאי הוא גם מנהל בארגון השומר יו"ש, ובמבט רוחבי הוא רואה בחיבור לציבור הרחב את העתיד של מפעל החוות כולו, "קודם כול מבחינה כלכלית. תיירות, אירועים וסדנאות הם מקור הכנסה משמעותי, אבל לב העניין נמצא בתודעה", הוא אומר, "מישהו שהיה פה פעם אחת לרוב יחזור שוב לטייל או לבקר, זאת כבר פינה יפה בארץ שהוא מכיר ואוהב. ולפעמים יש כאלה שגם יגיעו להתנדב פה או בחוות אחרות. האהדה וההבנה של חשיבות ההתיישבות עולות בכמה רמות אחרי שמישהו הגיע לכאן והסתובב בשטח, בשיחות אני אומר לחבר'ה שגם אם הם לא יהיו חקלאים וילכו להייטק או משפטים, שיגדלו איזה עציץ עם נענע בבית, שיישאר להם איזה חיבור לאדמה. אז יש חוות שיש להן חאן אירוח או מפיקים בהן אירועים וחתונות, פה יש סדנאות מרעה־מנהיגות, שיחות, ויש גם סדנאות של מלאכות עתיקות שנגה מעבירה. היא בכלל עבדה בראיית חשבון, אבל כבר לא יכלה יותר לראות טבלאות".
חוות אברהם | צילום: נעמה שטרן
בדרך לפגוש את העדר במרעה אנחנו רואים את המאהל הבדואי שננטש לפני מספר חודשים, אבל האדמה עוד מתאוששת משיטת הרעייה שלהם. אחרי החורף הגשום הגבעות שרוב השנה די צחיחות בספר המדבר ירוקות ופורחות וקל לראות את ההבדל, הגבעה סביב המאהל הנטוש כמעט קירחת לעומת שטחי המרעה של שבתאי. "יש שלוש שיטות לרעות", הוא מסביר לי, "מקדימה, מאחורה ובאמצע. הבדואי נמצא במרכז העדר והוא כמו מגנט, נוח לו והכבשים לא מפחדות ממנו אז הוא מכוון את העדר מהאמצע. בשיטה הזאת הרועה לא מרחיק לכת, הוא מתיישב עם הצאן במקום אחד ולא זז במשך שעות, זה אומנם יותר קל אבל האדמה סובלת כי לא נשאר עליה פירור. לא אכפת להם מהארץ ויעברו כמה שנים עד שהאזור סביבם ישתקם. בשתי השיטות האחרות מסתובבים עם העדר, מי שרועה מלפנים זה כמו החלילן בסרטים שהולך והעדר משתרך אחריו. יש לזה יתרונות מבחינת ההובלה של העדר, אבל אם משהו קורה מאחור הוא כנראה לא ישים לב. אני מעדיף שהרועה יהיה מאחורי העדר ויראה את כל הצאן מלמעלה. זאת התפיסה היהודית, כתוב 'לכי לך בעקבי הצאן', זאת הדרך הכי טובה להגן על כל הכבשים".
בכל רגע בחוות אברהם מתגלה עוד איזה פלא - גינת ירק שנגה שתלה, חממת ייחורים שבנות השירות הקימו או כרם זיתים חדש עם נטעים צעירים. על כולם שבתאי מספר ברוחב לב חמים וברצון לחלוק את פיסת גן העדן שזכו לה עם כמה שיותר אנשים, "אין לנו בעלות על שום דבר פה, אנחנו רק שומרים, זה הכול של עם ישראל".