הכביש המטפס לכאן מאיתמר הוא אומנם צר, מתפתל, תלול ומלא מהמורות כמתבקש. הנוף בראשיתי ומפעים כיאות, במיוחד באביב הירוק שהגיע אחרי חורף מתאחר, והאוויר לגמרי צלול כנדרש. אבל האמת היא שביקור ב"גבעות עולם", הוא לא חוויית אקסטרים, איזה הארד־קור חוותי. די רחוק מזה.
בימי חול־מועד וחופש במיוחד, מכוניות משפחתיות רבות ממלאות את השטח שהוקצה לחניה כמו גם את שולי דרכי העפר המובילות אליו. והאמת היא שכדאי בימים כאלו לתמרן פה בזהירות, כי ילדים שיכורי טבע וחופש רצים בין המכוניות.
וגם בסתם יום של חול, לא פעם משתרך פה תור לקפה. אספרסו וכריך גאודה, במרומי רכס הגדעונים. הקהל מגוון. על שולחנות הפיקניק בין עצי הזית על הדשא או בתוך בית הקפה, אפשר לראות חבורת חיילות צוהלת, זוג בשיחה צפופה או צמד קשישות (אנחנו) בארוחת בוקר מאוחרת.
בבוקר אביב קריר עדיין, להקת ציפורים מתרוממת ופורשת כנפיים מעל גג הדיר הגדול. בית הקפה, "המתומן", כשמו כן הוא. מבנה עץ מרווח בעל שמונה צלעות, עם חלונות גדולים שמכניסים את הנוף פנימה. כשהוא נבנה לפני כרבע מאה, שימש בכלל כחדר האוכל והמועדון של צוות העובדים בחווה. פעם הייתה פה שקשוקה של פועלים עבריים, לפני מרעה וחליבה. היום יש תפריט פינוקים הכולל לא מעט תוצרת מקומית, סוג של פארם טו טייבל שומרוני. כולל גבינות של החווה, סלטים, כריכים ומאפים מקונדיטוריית רוזליה בבקעת הירדן.
באחת מפינות המבנה מוצב דוכן קטן עם סבונים טבעיים לרכישה עצמית. קחו מה שתרצו והעבירו תשלום ליוצרת מאיתמר באפליקציה העדיפה עליכם. איכשהו האמון המוחלט הזה ברוכשים רק עושה חשק לקנות עוד סבון עם שם מקורי. כמו לדוגמה "הרי שומרון" הכחלחל, שמסותת בצורת הר ומדיף ניחוח משכר.
מחוץ למתומן, מתפתלים במתחם אמנותי מעגלי קירות אבן לא גבוהים, וסביבם עצי זית. יצירה של אסף קדרון, שהתגורר פה בעבר. היא מוקדשת ליהושע בן־נון, ומשמשת אטרקציה להוצאת אנרגיה לזאטוטים מקפצים. אסף גם חיפה באבן קירות של מערה מקומית שהתגלתה כאן והפכה למרתף יינות, משחזרת בכך ככל הנראה תפקיד שמילאה גם בימי קדם.
כמו בתחום החקלאות האורגנית או ייצור הגבינות, גם בכל הנוגע לתיירות - ראשונת הגבעות בשומרון שהוקמה בידי אברי ושרונה רן בסוף שנות ה־90, היא היום כבר אימפריה יזמית. היא שער כניסה למבקר הזהיר - מי שרוצה להציב רגל מהססת בטיול חוות ראשוני, לגעת לראשונה בקסם הזה של חיבור מחודש לטבע ודבקות במחוזות מולדת מחבקת, אבל בגבולות הבורגנות הסבירה והניקיון המוקפד.
צילום: נעמה שטרן
החווה פתוחה תמיד לציבור המבקרים, הכניסה בחינם, והמבקרים מתבקשים שלא להיכנס ללולים, למחלבה, או אל הדיר, ובאופן כללי – לא להטריד את מנוחתם של בעלי החיים.
ויש גם תזכורת למחיר הכבד של החיים כאן, ובכל הארץ הזו. קצת לאחר הפנייה ימינה מהכביש והכניסה אל החווה, קשה לפספס את האופנוע שתלוי שם כמזכרת. בהמשך לו, בתוך ה"מתומן" יש פינת הנצחה. שני המיצבים הללו מוקדשים לזכרו של אור יוסף רן, שכולם קרו לו אורוש. השמיני מעשרת ילדי משפחת רן, חובב אופנועים ורכב, קצין בדובדבן, שנפל בקרב עם מחבלי חמאס בכפר־עזה ב־7 באוקטובר, וקברו במקום.
אחרי הקפה, למעוניינים בכל זאת בחוויה בוצית או מאובקת (תלוי בעונה) קשוחה יותר, מומלץ להמשיך קצת הלאה עם הכביש, במעלה הרכס או אפילו עוד קצת מזרחה, ולגלוש ממנו מטה אל בקעת הירדן. נקודות התיישבות משובחות אנושית וחקלאית פזורות שם, משמחות את העין ואת הלב.