לחוות נווה רועים הגענו חברותיי ואני בשעת חשכה אחרי נסיעה ארוכה מאזור המרכז הסואן. הרכב נוהם במעלה השביל המפותל, וככל שאנחנו מתרחקות מהאורות של כפר מחולה והכפר הערבי שמולו, מד החשש שלנו עולה גם הוא. אבל מהר מאוד אורות קטנים וחמימים מפוגגים את הפחד, ואנחנו נכנסות אל החווה המבודדת. את פנינו מקבלת בחיוך ובחיבוק אורה לילינטל ומובילה אותנו אל הצימר הנעים, מבנה עץ שעשוי כולו מלאכת יד, כולל שולחן הפיקניק שבכניסה.
מעבר לשלושת הבתים של המשפחות שגרות בחווה, ובהם ביתה של אורה, הבקעה נראית כמו שמיכת צמר שחורה וענקית ומעליה זרועים אלפי כוכבים. אנחנו מתנחמות בעמדת הקפה שהוכנה במיוחד לכבודנו, ולוגמות משקה חם באוויר שלמזלנו נעשה נעים. מהר מאוד אנחנו מבינות שבבקעה המנומנמת הרבה לא יהיה לנו מה לעשות כאן, ואנחנו נכנעות לשינה. אבל לא בשקט מוחלט. במהלך הלילה מלווים אותנו קולות פעיית הכבשים והעיזים מהדיר, ומצהלת הסוסה ונביחות הכלבים השומרים. בשעת בוקר מוקדמת קולות קריאת התרנגול והמיית היונים מעירים אותנו, ובקפה של בוקר על הדק חולפים על פנינו פועלים צעירים בדרכם למטעים שבשטח או למשימת המרעה.
לא הרבה לפני שאורה (אז ברנס) נישאה לצוריאל, הם הגיעו לאזור כדי לצלם יחד את תמונת הקאבר לאלבום המוזיקלי שלה. אז היא ממש לא דמיינה ששנים בודדות מאוחר יותר הכבשים שהיא מנסה לקלוט בעדשת המצלמה יהיו חלק ממציאות חייה.
"היה איזה רגע לא מזמן שעמדתי ליד צוריאל בזמן שהוא טיפל בדיר", היא מספרת, "הוא רדף אחרי הכבשים ופתאום קלטתי שבעצם אז, אפילו לא חשבתי בכיוון של להקים חווה, ניבאתי את זה".
לפני כמעט עשור אורה וצוריאל עלו באישון ליל להר קטן סמוך לכפר מחולה, בתקופה שבה הקימו חוות בשקט, עם תקווה בלב להישאר כמה שיותר זמן על קרקע יציבה. לפני כן הם גרו במבואות יריחו, זוג צעיר עם תינוקת בת שנה. חבריו של צוריאל שגרו בחווה סמוכה, הכירו להם את הרעיון האידיאלי של הקמת חוות ויחד עם עוד מספר זוגות הם החליטו להרים את הכפפה.
היום הם גם פותחים את שעריהם לתיירים ואורחים, בצימר חם ומשפחתי שבו אנחנו התארחנו. חדר הורים מפנק לצד חדר ילדים עם לול ומזרנים, שטיח מקושט וחלון שמשקיף לנוף המהפנט של הרי בקעת הירדן. במרחק צעדים ספורים משם נמצא בית הכנסת שמשתלב עם הנוף ולא בא על חשבונו. המבנה משמש את בעלי החווה והמבקרים לארוחות שבת ולמפגשים. לצידו נמצאים האורווה והדיר. הכול עבודת יד של בעלי החווה ושל הנערים המתנדבים בה. לאחר הליכה ארוכה קצת יותר אנחנו מגיעות לפארק "דור" שבנו בני הנוער של מחולה לזכרו של ילד שנדרס ביישוב בפורים לפני שנתיים, ובמבט הצידה צופה עלינו מצפה שובל שנבנה גם הוא לאחרונה.
הפנים המתפלאות שלי ושל חברותיי מכל היופי הזה מוכרות לאורה. אלו פנים של כל עירוני שמגיע לחווה וספק נבהל ספק מורשם מהשממה. לרוב הבקעה צהובה בשלב הזה של השנה, אבל בנות מזל שכמותנו הגענו אחרי חורף גשום וקיבלנו פריחה אביבית נדירה באזור.
נווה הרועים | צילום: נעמה שטרן
גם המיקום של הצימר אינו מקרי. הוא נועד להמחיש את מטרת האירוח, נוסף על ההתפעמות מהנוף והרוגע שמשרים ההרים. "זה לא אירוח שמתאים למי שמחפש דווקא פינוק וניתוק", מבהירה אורה מספר פעמים, "את אלו כל זוג יכול להשיג בקלות בצימר מבודד או במלון בוטיק". הם מקיימים פה סדנאות רבות של חקלאות, השתתפות במרעה, וגולת הכותרת - היכרות עם בעלי החווה וסיפור חייהם. ומתוך כל זה החווה זועקת ערכים של אהבת האדמה והקרבה למען מטרה גדולה יותר. אצל אורה וצוריאל אין דבר כזה אורח שמגיע לצימר ונעלם בתוכו עד רגע העזיבה. כל אורח זה מפגש עם "עם ישראל על כל גווניו", לדברי אורה. מפגש של אנשי העיר, כמוני, עם חיים שמוּנעים מאהבה גדולה לארץ ישראל. אותה אהבה שהביאה אותם להמשיך ולבנות את החווה למרות התנאים קשים.
דרכם בחווה התחילה מתחת ליריעת בד ששימשה להם מחסה, ביום ובלילה, ללא שירותים ומקלחת. את התשתיות הם בנו בעצמם. שתי המשפחות השכנות הגיעו בשנים האחרונות, ועד אז הם היו לגמרי לבד. ובכל זאת, גם ברגעי הקושי המחשבות לעזוב את החווה נהדפו מאליהן.
"מי שטועם מחיים גדולים כאלו לא יכול כבר לחיות בדרך אחרת. עוצמת הסיפוק חייבת להיות בהתאם לתנאים שהיו לנו כאן, אחרת לא היינו שורדים ומתעקשים להקים את מה שאת רואה עכשיו. ולמרות האתגרים הפסיכיים, הסיפוק היה מטורף".
נווה הרועים | צילום: נעמה שטרן
הדרך עוד ארוכה, ואם נראה שהתגברו על מכשול אחד הם כבר למודי ניסיון ויודעים שיבוא אחד אחר.
אורה יוצרת ומלמדת מוזיקה ושותפה לתחזוק החווה יחד עם צוריאל. יש להם עוד חלומות גדולים להגשים כאן - חאן, אירוחי קבוצות, וצימר נוסף. ובינתיים, ליבם וחוותם פתוחים לכל אורח, שמחפש לנשום אוויר הרים צלול, ומלא בערכים.