בנסיעה לכיוון מצפה־רמון אני מבינה דבר אחד: אני לא באמת אוהבת את המדבר. נכון, הוא מרהיב ושקט וגדול, אבל יותר מדי. מראש, היעד שלנו היה מלון הכול כלול באילת, עם בריכה שחיכתה רק לנו. אבל מתוך רצון לאיזון, החלטנו לעשות עצירה בחווה ליד מצפה־רמון, רחוק ככל האפשר מציוויליזציה או אזעקות. כך מצאנו את עצמנו מנווטות בין כבישי הנגב היישר אל חוות הבודדים, חוות משכית. כשהחשכה התחילה לרדת וכבר ייחלתי למשהו שישבור את ים החול שמסביב, מצאנו אותה. 15 דקות הפרידו בין העיירה הדרומית והמנומנמת לנקודה המבודדת. אני פולטת אנחת רווחה ומגלה שדווקא עכשיו, בכביש צר וחסר שם, אפליקציית הניווט החליטה לפרוש.
לקראת ההגעה שלנו לכאן וכדי להבין איפה בדיוק או בערך נניח את הראש בלילה, שוחחתי עם שרון ואורן פלד, בעלי החווה שבשטחה קמפינג וגלאמפינג לקבוצות גדולות ומשפחות. שרון הסבירה שהחווה מציעה שלושה סגנונות אירוח. האחד הוא הדום - כיפה גיאודזית גדולה המתאימה לשמונה נפשות, ויש שמכנים אותו "גלאמפינג". הדום עצמו עמוס מזרונים וכריות, אך את המצעים הם מבקשים מהאורחים להביא. אפשרות נוספת, לאלו שמעדיפים שינה תחת כיפת השמיים, היא מתחם סוכות רחב ידיים, והמתפנקים יכולים ללון בבקתת אירוח אחת ויחידה.
חוות רבות הוקמו סמוך למצפה־רמון, אבל חוות משכית מעדיפה לשמור את עצמה רחוק מהעין. מדובר בחווה חקלאית־תיירותית הממוקמת בנחל צין העליון והיא חלק מפרויקט "שפת מדבר". החווה מרוחקת כרבע שעה נסיעה ממצפה־רמון וממכתש רמון ובנויה על שרידי חווה עתיקה מהתקופה הנבטית. הזוג פלד הקימו שם את ביתם והמשיכו את מסורת חקלאות המדבר עם גידולי ענבי יין, זיתים וירקות אורגניים. לצד זאת, הם החליטו לשתף את פנינתם הירוקה שבלב מדבר גם עם שאר הציבור והקימו את מתחם האירוח.
בינתיים הערב יורד והחושך משליט את שררתו על המדבר. כדי להגיע, חברתי למסע ואני נאחזות בנקודות אור בודדות באופק. לבסוף פנסי המכונית מטילים את אורם על שלט עץ משמח: "חוות משכית" וסימון של חץ שמורה ימינה.
אורן ברוב טובו מגיע לקחת אותנו עם פנס ראש משער העץ. אני מנודבת להיות זו שפותחת אותו וסוגרת מיד, כדי למנוע מחמורים פראיים להיכנס לשטח. אנחנו עוקבות אחרי אורן, מנסות להתרגל לחושך המדברי ולתאורה הקלושה שמפיקות מנורות קטנות, כדי לא לתפוס את מקומם של המאורות הקטנים של הטבע, הכוכבים. אחרי כמה רגעים אנחנו משתהות, ונשמטת לנו הלסת, איזה מקום! מרבד כוכבים זוהר כמו שלא ראיתי מימיי נפרש מעלינו, ואורן בחיוך של אחד שמכיר, נותן לנו רגע להתרשם. כשהקסם דועך הוא מבהיר לנו את חוקי החווה. אסור להרעיש או להדליק אור במשך הלילה. רק בתוך הדום מותר להדליק אור וגם תנור גז שמפזר חום נעים בכל החדר. ולמי שרוצה יש שטח שמוקצה למדורות או מנגלים. אבל מה אין? חשמל. וקליטה. ביקשנו רחוק מהציוויליזציה, וקיבלנו.
נדרש לנו רגע לעכל את הנאמר, אבל אורן כבר הלך לדרכו. אנחנו שומרות על גישה חיובית ומתחברות למקום. הדלקנו מדורה, הבטנו לשמיים וצללנו לשיחות אל תוך הלילה על יין טוב תוצרת היקב. מה יכול להשתבש. אבל בפועל, מתוך חרדה אנחנו מדליקות ומכבות את הטלפונים שוב ושוב, בלי טעם. הקליטה חוזרת באזורים מסוימים אבל רק לכמה שניות. אחרי ההלם, אנחנו מבינות שאין ברירה אלא להתמסר לאווירה הקדמונית. כך אנחנו מתחילות את השעות הראשונות של הערב. עייפות, אך לא מספיק כדי להירדם, ולכן אנחנו מחליטות לסייר בחווה הקטנה.
שמעתי פעם שהאזור הזה מוקדש לניסויים שדרוש להם שקט מוחלט, כי אין בו כמעט רעש. אני מאשרת. הרעש כאן, כמו זיהום האור, מחוץ לתחום. פנסינו מטילים אור על כרם ענק ומשגשג. התוצרת המקומית כאן רבה ונמכרת בשיטה של אמון עם הלקוח: מקרר פתוח, עם תפריט מחירים שמודבק על הדלת. יינות, שמני זית, זיתים, ריבה ופירות העונה. אנחנו משאירות את האכילה לאחר כך.
אחרי שסיירנו, החלטנו להתמקם בדום, שהתגלה כבחירה מצוינת. מבנה עגול ורחב ידיים, עם שלל מזרנים וכריות שהפכנו למיטה מפנקת. המחיר הוא בסך הכול 400 שקלים לזוג, והעלות של כל אורח נוסף היא 150 שקלים. המחיר זהה גם אם בקבוצה יש יותר מארבעה אורחים. משפחה או קבוצה גדולה יוכלו למצוא בזה פתרון נוח ומשתלם כלכלית ללינה באזור הזה, אפילו רק ללילה אחד.
אומנם ויתרנו על מדורה, אבל מדובר בפרוצדורה פשוטה בזכות מה שמציעים בעלי החווה. אם לא מתאים לכם לקושש עצים, תוכלו לרכוש שק עצים למדורה ב־60 שקלים, ושק פחמים ב־20 שקלים. בתיאום מראש תוכלו לשכור עוד מזרן, ב־20 שקלים, פויקה ב־30 שקלים ובקבוק חם ב־15 שקלים.
חוות משכית | צילום: שיראל דילר
בעלי החווה ממליצים להצטייד בביגוד חם ללילה, אבל הפעם האוויר היה דווקא נעים. בכל זאת, בשעה מוקדמת יחסית אנחנו מתבצרות בדום. בהסכמה שבשתיקה, ברור שמיצינו את חוויית הבדידות, ובבושתנו אנחנו מחפשות תוכן לצפייה במחשב. למזלנו, סרט מזדמן מעביר לנו את שאר הערב, עד שהעיניים נעצמות. בניגוד למרכז רווי האזעקות, כאן בזכות השקט והמחסור במסכים (כמעט, נו), קל מאוד להירדם. רגע לפני החלומות, אני מזנקת שוב. מכוכבים כאלו חובה להיפרד. מבט קצר עם מוזיקה שקטה, והופ, כוכב נופל לנגד עינינו. "זה לא היה יירוט?" אני מוודאת, אבל השאלה המגוחכת נעלמת במרחב. הסבירות היא לטובת הכוכב הנופל במקרה שלנו. עם המחזה המרשים אנחנו מסכימות ללכת לישון סופית, וקמות לבוקר צהוב, חולי ומדהים.
אורן ופלד סומכים על האורחים בעיניים עצומות. כלי המטבח תלויים מעל הכיור. גם מהמקרר אפשר לקחת כל דבר, בכל כמות. משלמים, מחזירים הכול למקומו ובמקרה הצורך, כמובן, גם שוטפים.
התרעת השיטפונות בערבה מאלצת אותנו להזדרז ליעד הבא, והשונה כל כך. חבל, בדיוק גילינו שלשקט ולחשכה אפשר להתרגל בקלות, וכשזה קורה, אפילו קשה להיפרד.