מי לא מכיר את העוג'ה, או בכינויו היהודי, נחל ייט"ב? עד לפני חצי שנה לא הייתי מעלה על דעתי לפתוח טור בשאלה כזאת, אבל השבוע, בימי חול המועד, קשה היה לפספס את התמונות המשמחות שהציפו את הרשת: העוג'ה הומה אדם ומכוניות חונות בכל מקום אפשרי סביב. המחזה היה משובב לב - נחל ביהודה ושומרון זוכה לכמות מבקרים שלא נראתה כמותה בעבר. ולא רק שם: גם עינות פצאל, עין סוכות, נחל שילה ונחל קנה נמלאו מטיילים.

אני מניחה שרוב הקוראים מזהים את השמות, ורבים אף ביקרו בנחלים הללו, שעברו לאחרונה ניקוי ושיפוץ יסודי והפכו נגישים ונעימים יותר למבקרים. אבל עד לא מזמן, ההיכרות הזאת לא הייתה נחלת הכלל. מדובר היה במקומות נישתיים, ושמותיהם היו כמעט שפה סודית של יודעי דבר, אנשי גב ההר ועומק יהודה ושומרון. ההגעה אליהם הייתה מורכבת, כרוכה בהיעדר תחושת ביטחון, בנסיעה בין ערמות לכלוך וזבל, או דרך כפרים ומקבצי פחונים שמתוכם נשלחים מבטים עוינים.

העובדה שהמקומות הללו הפכו לנחלת הכלל, נובעת בין השאר ממהלך מסחרר שמתרחש כאן: הקמת החוות היהודיות ביהודה ושומרון. בעיניי, פרויקט החוות הוא מהחשובים במפעל ההתיישבות כיום. הוא משנה את כללי המשחק ומגביר את הנוכחות היהודית במקומות שכמעט לא היה ניתן להגיע אליהם בעבר, בוודאי לא לשהות בהם ללא ליווי ביטחוני. מה שקורה היום ביהודה ושומרון, בבנימין ובבקעת הירדן, הוא שינוי שקשה שלא להשתומם מולו.

בעלי החוות הם אנשי ארץ ישראל מובהקים, בעלי אישיות חצובה בסלע. אנשים שבוחרים לעזוב חיים נוחים ולצאת להרפתקה של הקמת משק מבודד, לעיתים באזור מסוכן. הם מקימים בית ארעי לגור בו עם משפחתם, רועים צאן או בקר, עובדים את האדמה וקובעים עובדה - כאן יש התיישבות יהודית.

המקום שממנו מגיע העוף

ואני לא מטומטמת. לא מתעלמת מהמורכבות, לא חושבת שאתם מתעלמים ממנה. ברור לי שזו שיחה לא נוחה בעיקר בגלל הפיל שבחדר, אותו מונח שעלול להבעיר את המזרח התיכון הבוער ממילא: אלימות מתנחלים.

יש בינינו מי שתמיד יעדיפו את העוף שלהם הישר מהמקפיא בסופר, בלי צורך לדעת על תהליך השחיטה שהוא עבר כדי להגיע לצלחת. אבל במקרה של ההתיישבות היהודית, אני חושבת שמי שעיניו בראשו ומכיר מעט את החיים ביו"ש, יודע שקביעת עובדות בשטח לא יכולה להתקיים בוואקום. מפעל ההתיישבות בארץ ישראל תמיד היה כרוך גם בחיכוך.

כי בואו נעמיד את הדברים על דיוקם. לא מדובר רק ב"הפרחת השממה". יש אומנם ביו"ש הרבה מאוד מקומות שוממים, אבל המונח המדויק יותר לתיאור המציאות הוא מערכה. מערכה שעד לאחרונה, הצד המוביל בה היה הערבים המתגוררים בכפרים ובמרחבי יהודה ושומרון. לא אכנס כאן להיסטוריה או לפוליטיקה, רק אומר שמי שרוצה להבין לעומק, שיחפש בגוגל "המערכה על שטחי C". פרויקט הקמת החוות, המתמקד בעיקר במקומות שאינם בבעלות ערבית ואינם בשטחי A או B, ייצר באופן בלתי נמנע התגברות והתעצמות של חיכוך עם הצד השני. לא פעם נהוג להתייחס אל הצד ההוא כאל מי שנקלע לסיטואציה, הפך קורבן שלה, אך במקרים רבים המציאות שונה לגמרי: הוא נמצא שם בדיוק מאותן הסיבות שבגללן המערכה הזאת מתקיימת. זו עובדה.

מי שמזדעזע מהדברים וממהר לגנות את החוות, מגנה למעשה את ההתיישבות כולה ומתעלם ממורכבות הסכסוך. אפשר לא לאהוב את זה, אפשר לחפש דרכים אחרות, אבל בפועל, ללא פרויקט החוות והאצת המאבק ההתיישבותי בשנים האחרונות, הדרך למדינה פלסטינית הייתה ממשיכה להיסלל בקצב מהיר, ואולי כבר הייתה מגיעה לנקודה בלתי הפיכה.

לצד האסטרטגיה הזאת, שמובלת על ידי הנהגת ההתיישבות ובחלקה גם על ידי מערכת הביטחון, ישנם מקרי אלימות, שאינם חלק מפרויקט החוות. אלימות שלא מקבלת גיבוי משום גורם. ובכל זאת, מקרים אלו מקבלים תהודה גדולה במיוחד, שמעוררת את השאלה אם יש מי שמרוויח מהבלטתם על חשבון המערכה הרחבה יותר שתיארתי.

כמי שההתיישבות היא חלק לא מבוטל מפעילותה ומאורח חייה, חשוב לי לומר: גם אם נדמה למישהו שאלימות לשמה, מכוונת, יזומה, תורמת בדרך כלשהי למערכה - הנזק שהיא גורמת לה גדול לאין שיעור מהתועלת. היא שוחקת את הלגיטימציה, מערערת את ההצדקה המוסרית, מטשטשת את גבולות ההנהגה ופוגעת בראש ובראשונה באותו מפעל עצמו שהיא מתיימרת לשרת. לכן, מעבר לכך שלא נכון ואפילו מסוכן להדהד אותה, יש מקום גם להוקעה ברורה ומובהקת שלה - דווקא מקרב מי שרואה עצמו פעיל למען ההתיישבות, ומרגיש מחויבות עמוקה להצלחת המערכה.

ולצד זה צריך להיאמר דבר נוסף. אני רוחשת כבוד עמוק לכל מי שארץ ישראל בוערת בו, לכל מי שמרגיש שהוא פועל למענה ולמען ההתיישבות היהודית. אני מאמינה שאפשר וצריך למצוא את הדרך לשלב את הכוחות הללו בתוך מסגרת נכונה, כזו שמקדמת ולא פוגעת. כזו שתאפשר להם להפוך את העשייה שלהם לנחלת עם ישראל כולו.

בימים אלו אנחנו זוכים, בחסדי השם, ליצור במו ידינו גאולת אדמות אמיתית. אם ברצוננו לבנות כאן מציאות יציבה ומתמשכת, חובה עלינו לדעת להחזיק באותה כף גם את ההכרח להילחם על ארץ ישראל, וגם את השמירה הקפדנית על הדרך שבה זה נעשה.