תושבי יו"ש בלי מענה: "אנשים פונים לאשפוז פסיכיאטרי ללא צורך"

א', תושבת בנימין, סבלה לפני כמה שנים מתסמיני פוסט־טראומה קשים על רקע פגיעות מיניות שחוותה. "יש לנו שלושה ילדים, שהקטן שבהם היה אז בן חמש", היא מספרת, "ידעתי שאני תקועה. בכל מחוז יהודה ושומרון אין מענה כמו זה שהייתי זקוקה לו". בהיעדר תחנה ציבורית לבריאות הנפש באזור מגוריה, מצבה של א' החמיר והידרדר עד שאושפזה למשך חודש בבית חולים פסיכיאטרי. בהמשך פנתה לטיפול פסיכולוגי פרטי שכלל מפגשים בתדירות של כמה פעמים בשבוע - כולם על חשבונה. "אין שאלה שהייתי צריכה מענה מתאים, ואין שאלה ששילמנו מחיר נפשי וכלכלי עצום בגלל היעדרו", היא אומרת.

הסיפור האישי הכואב הזה הוא תסמין של כשל מערכתי חמור. כחצי מיליון אזרחים ביהודה ושומרון חיים כיום מתחת לרדאר של מערכת בריאות הנפש הציבורית. מבחינת משרד הבריאות, האזור כולו – שאוכלוסייתו גדלה בכ־40 אחוזים בעשור שעבר – כלל אינו מוגדר מחוז עצמאי, ולפיכך אין שם תחנה ייעודית לבריאות הנפש. התוצאה בשטח היא חלל טיפולי מסוכן: אין מרפאה הנותנת מעטפת טיפולית, חסרות אפשרויות לאשפוז יום פסיכיאטרי, ואין צוות רב־תחומי שיוכל להעניק מענה קליני למתמודדים עם תחלואה מורכבת.

במציאות השברירית הזו, המלחמה דחפה את המערכת עד הקצה. "בגלל המלחמה יש כיום יותר פניות, שהן גם חריפות באופן גובר", מתריעה ד"ר אסנת ורטמן מעלי, מטפלת ותיקה המלווה את תושבי האזור, "אנחנו יודעים הרבה שנים שאין ביהודה ושומרון מענה רציני שאפשר לסמוך עליו, אבל עכשיו המצב מידרדר והשטף גובר".

ורטמן וכמה אנשי טיפול יצאו למאבק במטרה לפתוח תחנה לבריאות הנפש במחוז. "אלה דיני נפשות", היא אומרת. "תושב בנימין יכול לקבל שירות בפתח־תקווה, אבל איך מישהו עם אפיזודה דיכאונית ייסע לכל טיפול שעה וחצי לכיוון, פעמיים או שלוש בשבוע?".

ד"ר ורטמן עצמה היא בעלת ותק של יותר מעשור בתחנת בריאות הנפש בפתח־תקווה, ובמשך השנים שימשה כתובת זמינה וקרובה לתושבי בנימין שנזקקו לעזרה בתחום. היא וחבריה התאגדו כדי למצוא פתרון, וכשפנו לעמותות בתחום הבינו שהן מוכנות להפעיל מוקד טיפול. אבל מלבד סיועה של עמותה, הם נזקקו גם למשאבים. "משרד הבריאות וקופות החולים צריכים לקחת אחריות", אומרת ורטמן. "יש כמה מרכזים פרטיים, והמועצות בנו מרכזים קטנים בשירותי הרווחה, אבל זה לא דומה לאיכות השירות שקופות החולים ומשרד הבריאות יודעים לתת.

"אנשים נמצאים במצב משברי, ונופלים בין הכיסאות. זאת לא תחלואה קלה שמתאימה למרכז חוסן, ומנגד הם לא מסוכנים לעצמם או לסביבה. ללא מענה של תחנה איכותית עם מענה מקיף הכולל פסיכיאטריה, קבוצות קליניות ומטפלים, הם צריכים לבחור אם לוותר על טיפול, ללכת למעט שנותנת הרווחה - או להתאשפז בלית ברירה, אף שאין להם צורך באשפוז והוא דורש התנתקות מהמשפחה. פגשתי מטופלת אנורקטית בדיכאון שאמרה לי שהיא לא יכולה להתאשפז, כאמא לארבעה ילדים. אם הייתה פה תחנה לבריאות הנפש, היא לא הייתה נדרשת לשאלה".

עד לפני כשנתיים פעל באריאל סניף קטן של תחנת בריאות הנפש פתח־תקווה. הסניף נפתח בשיא האינתיפאדה כדי לתת מענה לתושבי בנימין, שומרון ואריאל, אך הסתפק בחצי תקן של פסיכולוג וב־60 אחוזי משרה של פסיכיאטר. "הם עשו עבודת קודש והצליחו להגיע לכמאה מטופלים בשנה, אבל זאת טיפה בים", טוענת ורטמן. "לפני שנתיים הסניף נסגר, כשהוקם המרכז השיקומי באוניברסיטת אריאל, שיש בו שישה אנשי צוות בחצי משרה, כולל פסיכיאטרית. אבל זה לא גוף ממשלתי, והוא עוד צומח. ביו"ש צריך מענה מסודר וממשלתי כמו בכל מקום אחר בארץ".

ועדת הרווחה של הכנסת בראשות ח"כ מיכל וולדיגר קיימה שלשום דיון על היעדרו של מענה שיקומי וטיפולי לבריאות הנפש ביהודה ושומרון. לדבריה, תחום בריאות הנפש מטופל בחסר בכל הארץ. "על פי חוק, מי שיש לו 40 אחוזי נכות נפשית זכאי לסל שיקום שכולל כמעט את כל תחומי החיים – דיור, השכלה, מקצוע, תרבות", היא מסבירה, "בפועל אין מספיק שירותים יעודיים, ולכן רק 33 אחוז מזכאי סל השיקום מממשים אותו. זה עצוב, כי מי שלא מגיע לשיקום המצב שלו מידרדר, ושוב יסבול מהתקפים ומצורך באשפוזים או בפסיכיאטרים. גם במדינה זה פוגע, כי במקרים כאלה כל המערכות נרתמות לטיפול בו, וזה עולה המון כסף. ביהודה ושומרון המצב חמור עוד יותר, רק 19 אחוז מימוש, וזה נורא".

וולדיגר מסבירה שהסיבה לכך היא שהחסמים הקיימים בכל הארץ מתגברים ביהודה ושומרון. "ראשית, החולים לא מודעים בכלל לאפשרות לקבל סל שיקום", היא מסבירה, "במקרה רגיל אדם מגיע למרפאה לבריאות הנפש ומיידעים אותו לגבי האפשרויות שלו, אבל ביהודה ושומרון אין מרפאות אז החולים לא נחשפים למידע. שנית, כדי לצלוח את הבירוקרטיה אדם חייב להיעזר באנשי מקצוע, אבל אין באזור פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים מהתחום, אז יהיה לו קשה לעבור את השלב הזה. יש מחסור ארצי בפסיכיאטרים, אפילו במערכת הפרטית, אבל זה נכון כפליים ביהודה ושומרון.

"נניח שמישהו כבר הצליח לעבור את שני החסמים הראשונים, והוא מקבל זכאות לדיור מוגן. לרוב צריך לנסוע מרחקים עצומים כדי לקבל את זה. אם הם מגיעים מאוכלוסייה חלשה בלי רישיון נהיגה, איך הם יגיעו להוסטל? ומה עם תעסוקה נתמכת? אין בסביבה. איזה אדם עם קשיים נפשיים יכול לנסוע שעתיים למרכז לעבוד? הרי אדם שצריך שיקום נמצא במצב לא טוב, איך הוא ייסע בכל יום? זה לא הגיוני".

במשרד האוצר הבהירו בדיון שאין בעיה תקציבית, אבל משרד הבריאות מתקשה ליישם תוכניות שיביאו לניצולו הנכון של התקציב. "יש בעיות במכרזים ומחסור חמור בכוח האדם", אומרת ח"כ וולדיגר, "משרד הבריאות פשוט לא עומד בקצב. בסיום הדיון גורמי המקצוע נשלחו לאסוף נתונים ולגבש פתרונות לנושא השיקום, כדי לקדם דיון בשולחן עגול עם הרשויות המקומיות. בנוסף, מכיוון שאין בתי חולים ביהודה ושומרון ואין בתים מאזנים, הוצע לקדם אשפוזי בית שבהם אנשי מקצוע יגיעו לבית המטופל".

ממשרד הבריאות נמסר כי "המשרד שם בראש סדר העדיפויות את תחום בריאות הנפש ופועל לצמצום הפערים ולהגדלה משמעותית של זמינות ואיכות המענים וכוח האדם במערכת, לכלל תושבי ישראל.

"בעקבות פניית ועדת העבודה והרווחה, המשרד יבחן בשיתוף קופות החולים את פריסת השירותים ואת נגישותם לתושבי יהודה ושומרון, במטרה לוודא מתן מענה מיטבי לצרכים הקיימים.

"חשוב לציין כי במסגרת התכנית הלאומית “מקום לנפש”, שמהווה נקודת מפנה בסדר העדיפויות הלאומי, קידם המשרד הרחבה משמעותית של שירותי בריאות הנפש בפריסה ארצית. זאת באמצעות פתיחת מרפאות חדשות, הוספת תקני מטפלים ומתמחים, הרחבת שימוש בטכנולוגיות טיפול מרחוק, פיתוח מסגרות של טיפולי יום, בתים מאזנים, צוותי משבר ואשפוזי בית.

"תושבי יו"ש מקבלים שירותי טיפול אמבולטורי, פסיכיאטרי ופסיכותרפי במרפאות קופות החולים ובמסגרות ייעודיות, לצד שירותי אשפוז בעת הצורך הקליני.

"במסגרת מערך השיקום בקהילה, ניתנים באזור שירותי דיור מוגן, במסגרתם הליווי השיקומי ניתן בביתו של האדם ובהתאם לתכנית שיקום אישית. לצד זאת קיימים מענים שיקומיים נוספים, לרבות תעסוקה נתמכת וליווי שיקומי פרטני, בהתאם לזכאות. שירותי דיור חוץ־ביתיים זמינים במסגרת המחוזות הסמוכים, בהתאם להעדפת המטופל ותכנית השיקום שנקבעת עבורו.

"בנוסף, פועלים ארבעה מרכזי חוסן אזוריים – שומרון, בנימין, עציון ויהודה – המעניקים מענה רגשי וקהילתי לתושבים בשגרה ובעתות חירום.

"יודגש כי גם כאשר שירות ניתן מחוץ ליישוב המגורים, נשמרת רציפות טיפולית באמצעות תיאום בין הגורמים המטפלים והמשכיות בתכנית הטיפול האישית. החלטה על אשפוז מתקבלת משיקולים רפואיים בלבד ובהתאם למצבו הקליני של המטופל, תוך חיזוק הטיפול בקהילה".