מאז הטבח בשמיני עצרת תשפ"ד יש לי נקיפות מצפון: לולא ההתנתקות – לא היה טבח, ואם היינו מתנגדים לה באגרסיביות – אולי לא הייתה התנתקות. המיינסטרים המתנחלי, כולל מתיישבי גוש קטיף עצמם, התנגד להתנתקות באופן עדין מאוד. כל הפגנה ממוצעת בקפלן הייתה יותר אגרסיבית – חסמה יותר כבישים, שיבשה יותר את החיים, הציתה יותר צמיגים – מאשר ההפגנות הבוטות ביותר של מועצת יש"ע. בימי ההתנתקות חשבנו שהתנגדות כוחנית להחלטה של ממשלה נבחרת תביא לקרע נוראי בעם, אך בדיעבד ממילא קרעו אחר כך את העם בהתפרעויות כוחניות כנגד זוטות כמו עילת הסבירות. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי: אם כבר יש קרע, לפחות היינו מונעים את הטבח. אני לא בטוח שהחשבון הזה מוצדק, אבל לפעמים הוא טורד את שנתי בלילות.

כשהשאלות הללו מסעירות אותי אומרת לי אשתי: שכחת את עמונה. כי בפינוי תשעת הבתים בעמונה למדנו שאם היינו מתנגדים באופן יותר אגרסיבי להתנתקות, התוצאה לא הייתה ביטול ההתנתקות; התוצאה הייתה מאות מתנחלים הרוגים. בעמונה ראינו שלחלק מיריבינו אין ברקסים; לא רק בדילוג על הליכים דמוקרטיים ובמאסר של מפגינים חפים מפשע, אלא גם באלימות שלטונית מחרידה, שלא נראתה כמוה בישראל.

מפגינים מתלוננים היום בזעם אם עוצרים אותם ועורכים עליהם חיפוש גופני לא נעים. זה באמת מצער ולעתים מוגזם, אך הם שוכחים שהקשיחות הזו היא כאין וכאפס לעומת הטרור שהפעילו הממשלה, מערכת המשפט והמשטרה נגדנו בזמן ההתנתקות. שופטים השליכו אז לכלא למשך חודשים נערות שהעזו לשים רגל על הכביש בזמן הפגנה. ועוד יותר מזה נמחק מהתודעה הקולקטיבית של הישראלים הפינוי האלים והמחריד בעמונה, שהתרחש היום לפני עשרים שנה, בג' בשבט תשס"ו (2006). אבל אנחנו לא שוכחים.

כמה חודשים אחרי ההתנתקות הורה בג"ץ לפנות את בתי הקבע במאחז עמונה. צעירים רבים התבצרו שם, והודיעו שהתנתקות שנייה לא תהיה. ערב הפינוי הציע חנן פורת פשרה: הפינוי יידחה בשבוע, ובמהלכו יעבירו המתנחלים בעצמם את בתי עמונה לעופרה. לראשות הממשלה נבחר ב-2003 אריק שרון, אך ב-2006 הוא כבר היה בתרדמת. בגלל האירוע המוחי של שרון נקלע לכיסא ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהתפקיד שהיה גדול עליו בכמה מספרים. דבר אחד הוא הצליח ללמוד מאריק שרון: את האגרסיביות שלו. אולמרט לא רצה פשרה אלא עימות, אולי לצורך תעמולת בחירות. הוא דחה את הצעתו של פורת, ושלח את החיילים והשוטרים להחריב ולהכות. מפקדם היה תא"ל יאיר גולן.

החיילים והשוטרים הסתערו בזעם על המאחז, והתמונות היו מחרידות. עוד ועוד צעירים פונו מעמונה באמבולנסים. יותר מ-300 פצועים הגיעו לבתי החולים, רובם ככולם מתיישבים ותומכיהם. המכים לא חסו גם על חברי כנסת: ח"כ אפי איתם אושפז אחרי שסוס משטרה בעט בראשו; ח"כ מוטי יוגב נפצע בבטנו וגיד נקרע ברגלו; ח"כ פרופ' אריה אלדד הוכה ונפצע באופן כה מרושע עד שלא הצליח לעולם לחזור לעבוד כמנתח. לימים אמר על כך יאיר גולן: "אני גאה בזה שאריה חטף מכות, זה בסדר גמור. זה כנראה הגיע לו".

הצלם עודד בלילטי צילם בזמן פינוי עמונה תמונה שאולי אתם מכירים, כי היא זכתה בפרס פוליצר. רואים בה עשרות שוטרים בקסדות אטומות מסתערים על נערה אחת, שעומדת מולם באומץ. אני לא יודע מה ראו בתמונה הזו האמריקנים שהעניקו לה את הפוליצר, אבל אני זוכר היטב מה אנחנו ראינו בה: בצד אחד עומדים אנחנו, ובצד השני הממלכה מסתערת עלינו להכחידנו. בלי כללים, בלי חוקים, בלי רסן, בלי ברקסים.

ההתנתקות לימדה אותנו שדרך האהבה לא תמיד תנצח, כפי ששר לימים חנן בן ארי; עמונה לימדה אותנו שגם התנגדות בכוח לא תעזור. מרוב הלם היו סרוגים שהפסיקו אז לומר את התפילה לשלום המדינה, והיו שהסתייגו אפילו מגיוס לצה"ל. בימים הרעים ההם חששו רבים שהציונות הדתית תיתן למדינה גט כריתות; שהתמונה של בלילטי תהפוך לנבואה על פרידתנו ממדינת ישראל ומצבאהּ. למרבה המזל זה לא קרה.

יחיעם אייל היה בן 15 בפינוי עמונה. שוטר יס"מ היכה אותו באלה עד שעבר התקף אפילפסיה ואיבד את הכרתו למשך יממה. במשפט אזרחי נפסקו לטובתו פיצויים של 400,000 ש"ח. לאחר מכן, למרות הכול, נאבק אייל להעלות את הפרופיל הרפואי שלו כדי לשרת כלוחם בצה"ל. "אם אני לא אתגייס – מי יגן עלינו?" הסביר לקרני אלדד ב"מעריב". יותר מזה: אביו, נחי אייל, בחר להתמסר לתיקון המשטרה במקום למאבק נגדה, והקים את ארגון "מאמינים במשטרה", לגיוס שוטרים צעירים משורות הציונות הדתית.

אחרי ההתנתקות ועמונה קיבלה הציונות הדתית הכרעה קשה: לא לוותר על מדינת ישראל ועל מוסדותיה ולהמשיך להיאבק מבפנים. הציבור הדתי-לאומי חשק שיניים וחזר לממלכה. אבל הוא חזר בוגר ומפוכח יותר. לא פעם שואלים אותי אנשי שמאל למה בעבר התפעמו הסרוגים מכל מוסדות המדינה ורצו עוד ועוד מעורבות ממשלתית בכל תחום, בעוד היום הם הפכו ברובם לשמרנים חסידי השוק החופשי. כמענה אני שולח אותם ללקחי ההתנתקות ועמונה. אין קשר ישיר בין התחומים הללו, אבל בימים ההם הפנמנו באופן עמוק שכוח ממשלתי יכול להיות רע ומזיק, והתחלנו להבדיל בין המדינה לבין הממשלה ומוסדותיה. כשאני עונה את התשובה הזו, בדרך כלל בני שיחי לא מבינים על מה אני מדבר. הראש שלנו רוּצץ אז באלות; הראש שלהם היה עסוק בדברים אחרים.

הטראומה של עמונה יכולה להסביר עוד דבר: למה אסור לוותר על תיקון עמוק במערכת המשפט והאכיפה בישראל. כי לא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שיש מפגינים שמותר להם הכול, ויש כאלו שאסור להם כלום; שכאשר התחילו להפגין בתל אביב נגד הרפורמה קידמה המשטרה בברכה את המתפרעים וחסמה עבורם צמתים, בעוד את המוחים בעמונה המשטרה שלחה לטיפול נמרץ – וכל זה בעידוד נלהב של המערכת המשפטית. אחרי לחץ ציבורי כבד, רק ארבעה כתבי אישום הוגשו נגד מאות השוטרים האלימים באירועי עמונה. בהתנתקות ובעמונה למדנו גם את הלקח הזה: מערכת המשפט ומערכת האכיפה בישראל אינן נייטרליות ואינן הגונות – ואסור לנו לוותר על תיקונן.