בהר הרצל שבירושלים הובא אתמול למנוחות לוחם המילואים אברהם אזולאי, שנפל בקרב בעזה. אזולאי, תושב חוות־שקד שבגבעות יצהר בשומרון, הותיר אחריו את אשתו רות, שנישא לה לפני כשלושה חודשים, ואת הוריו ואחיו. זהו הנופל השלישי מיצהר, והעשירי מאלעזר שבגוש עציון, היישוב שבו גדל.
תחקיר ראשוני של צה"ל על האירוע העלה כי במהלך פעילות ביטחונית בחאן־יונס יצאו מחבלים מפיר תת־קרקעי לכיוון כוח צבאי ותקפו אותו. במהלך המתקפה ניסו המחבלים לחטוף את אזולאי, שנהג בכלי הנדסי, אך הוא נאבק בהם בגבורה. תוך כדי העימות הצליחו המחבלים לירות באזולאי ולהורגו. כוחות אבטחה שהיו בסמוך פתחו באש לעבר המחבלים ופגעו בהם, וכך סיכלו את האפשרות שיחטפו את גופתו של חייל המילואים.
עוד כתבות בנושא
יושב ראש ועד יצהר, גולן אבגי, זעק בכאב אתמול: "אברהם היה חלוץ, והקים עסק של עבודה עברית. הוא התגייס למילואים יחד עם קבוצה גדולה של חברים מיצהר, והם פעלו בכוח הנדסי בעזה. הכרתי אותו כבחור עם דרך ארץ, מוכשר, בעל מידות טובות ואהוד על כל מי שהכיר אותו".
הכי מעניין
בתחילת מלחמת חרבות ברזל השלים אזולאי 66 ימי מילואים, והוא הועלה לדרגת רב־סמל. לאחר מכן הוא ערק ונשפט, נשלח למאסר ודרגתו הורדה לטוראי, אך אזולאי חזר למילואים והשלים 201 ימי שירות נוספים. ביוני האחרון הוא גויס שוב לביצוע עבודות הנדסיות במסגרת פיקוד דרום. בשל גבורתו בקרב שבו איבד את חייו החליט הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר, באישור שר הביטחון ולפי המלצת מפקדיו הישירים של אזולאי, להשיב לו את דרגותיו ואף להעלותו לדרגת רב־סמל ראשון.
אברהם כאמור גדל באלעזר, והגיע ליצהר בהיותו נער. הוא הקים חברה לעבודה עברית, והיה מעשרות תושבי השומרון בכלל, ויצהר בפרט, שמסייעים לצה"ל בעזה בהפעלת ציוד הנדסי כבד. לפני כחודש וחצי נפל בג'באליה גם דוד ליבי, בן היישוב מלאכי־השלום, שאף הוא עבד בצה"ל כמפעיל כלים הנדסיים.
"אברהם עבד לבד כמו ארבעה או חמישה פועלים", סיפר חברו של אזולאי, יוסף בן־שטרית, מנהל כוח אדם בחברת "בן פורת" לבנייה עברית. "הייתי אומר לך את זה גם לפני שהוא נפל. זו לא הגזמה, כי יש לי טבלה של נתוני הספקים. הוא היה אדם לא רגיל", הוסיף בן־שטרית.
לשניים היכרות בת תשע שנים, עוד מהתקופה ששניהם היו נערים שהסתובבו בשומרון. "גרנו יחד תקופה קצרה עם כמה חברים, ונשארנו קרובים גם אחר כך", נזכר בן־שטרית, "היה לו חיוך מנצח ומבט צוחק על העולם. הוא היה בחור חזק וגדול, עם פרצוף יפה וטוב ברמה גבוהה, ובעיקר לב ענק. למדתי בישיבה והוא ושאר החבר'ה עבדו, אבל הוא 'שיגע' אותי בשביל שנלמד יחד. הזמן היחיד שמצאנו היה פעם בשבוע בארבע וחצי לפנות בוקר. בלעדיו זה לא היה קורה, והוא זה דאג שנתמיד.
אברהם אזולאי הי"ד | צילום: דובר צה"ל
"הייתה לו תשוקה לשלב את כל הדברים בחיים – לעשות כסף, לטייל וליהנות", הוסיף בן־שטרית, "אבל גם לא היה מצב שבמקביל לא לומדים, מתפללים ושמחים. היה בו שילוב מדהים בין לטרוף את העולם הזה מקצה לקצה לבין היכולת לגעת בשורש ובנקודות האמת של הלב, כך שאפשר לדבר איתו בנחת ובכיף. היה לו לב ענק, וידעתי שהוא תמיד ייתן לי גב. כך למשל, היה לנו מיזם משותף לנוער, והוא נתן כל מה שהיה לו - את העגלה, הטנדר הגנרטור. הוא עזר בכל מה שהיה יכול".
המפגש האחרון שלהם היה ממש לפני כמה ימים. " לפני שבוע הקמתי חווה חדשה ליד מגדלים", סיפר בן־שטרית, "הוא יצא מעזה, ובדרך הביתה בא לבקר אותי. ישבנו בדיוק איפה שאנחנו מדברים עכשיו. קשה להאמין שאתמול הוא היה חי, ועכשיו כבר לא. הוא היה לוחם מדהים, כל כך מתאים לו להדוף את המחבלים בידיים שלו, לא לוותר עד הרגע האחרון. רק אברהם יכול להיות אמון על סיפור כזה לא ייאמן".
משימה נגד הטרור
סוג העבודות שאזולאי ביצע בעזה מאפיין רבים מתושבי גב ההר, שמגויסים בידי צה"ל למשימות הנדסיות בחזית. "מלא חבר'ה שלנו בעזה עכשיו", אמר בן־שטרית, "הם הבינו את גודל המשימה שם כשדוד ליבי הקדוש נפל. הרבה מהעובדים שלנו, וגם עובדים של חברות דומות שעוסקות בעבודה עברית ומכירים היטב את העיסוק הזה, מגויסים למילואים. הם עוזרים מאוד לצה"ל להרוס את התשתיות בצורה יעילה וטובה".
בתחילת המלחמה היו בצה"ל מי שזיהו את הפוטנציאל של הפועלים מאנשי העבודה העברית, לאחר שרתכים התקינו על טנקים בחזית סככות ששימשו נגד רחפנים. עכשיו, כמעט שנתיים לתוך המלחמה, אחוזים נכבדים ממי שאמון על ההריסות בעזה הם בוגרי חברות הבנייה העבריות. "מה שהצבא עשה עם פלוגות ההנדסה הרגילות שלו בחצי שנה הם עושים בחודש. יש להם מסירות לעבודה, והבנה של הכלים שצברו במהלך השנים. אלה חיילים שעושים עבודת קודש מטורפת יומם ולילה, שבעה ימים בשבוע. מי שיודע לבנות יודע הכי טוב, להרוס - כי הוא מבין איך בנוי בית, איפה יש עמודים חשובים, ובהתאם לזה איך למוטט את המבנה בקלות. אבל האמת שיותר מכול זו המסירות שגורמת לאנשים לעשות את זה הכי טוב. גם אברהם לקח בזה חלק גדול בחודשים האחרונים, ואפילו תוך כדי חתונתו הוא המשיך לשרת", הסביר בן־שטרית.
"יש מעל מאה חבר'ה שהתעסקו בתחום הבנייה בעבודה עברית מאזור יהודה ושומרון שהיום מפעילים ציוד הנדסי כזה, מתקנים כלים ופותחים צירים, עושים כל מה שצריך", הוא הוסיף, "אלה אנשים שארץ ישראל קוראת להם, הם נחושים למשימה, וזכו שהעבודה שממנה הם מתפרנסים יכולה לסייע לעם ישראל בשגרה ובחירום. משימת־העל היא לבנות את הארץ, ועכשיו המשימה היא להרוס בעזה את הטרור המטורף הזה – ולכך הם נרתמים. אדם שהוא איש עבודה עושה את זה יותר טוב, כי הוא יודע לתפעל כלים, לעמוד בזמנים, לעבוד רצוף בימים ובלילות, לאתר בעיות ולהזמין את החלפים הנכונים לכלי. הם לקחו את המשימה בשתי ידיים".
אבל הם אולי האנשים הכי פחות מוערכים בישראל.
"מי שמחפש הערכה לא יודע לעבוד קשה, ומי שעובד קשה לא מחפש הערכה. זה נכון לגבי כל החבר'ה האלה, ובטח ביחס לאברהם. הוא עבד קשה, כי הוא האמין שזה מה שצריך לקרות, הוא רצה לראות בעיניים שלו שזה קורה. הוא נתן את עצמו בשביל לקדם את הניצחון, ולא כדי שמישהו ימחא לו כפיים. היה לו מוסר עבודה שקשה למצוא, וזה משתלב עם האידיאל של לבנות את ארץ ישראל".