"הערבים נוהרים לקלפיות" הוא אחד הטריקים השחוקים והיעילים בפוליטיקה הישראלית. באופן פרדוקסלי, הוא משרת את סוחרי הפחד מכל הצדדים: נתניהו מנופף בממשלת מועצת השורא, שעוד רגע תכתיב לנו את חוקי השריעה; יריביו מזהירים מפני ראש ממשלה שעושה דה־לגיטימציה לציבור אזרחים שלם; ובציבור הערבי יש מי ששומעים את האזהרה ומפטירים: אנחנו נוהרים? נראה לכם מה זה נוהרים. כל מחנה מקבל את מנת הסטרס הדרושה כדי לדחוף עוד מצביעים לקלפי.
אלא שבין עוצמת האיום הפסיכולוגי למציאות הפוליטית פעור מרחק גדול. תשעה־עשר מנדטים לרשימות הערביות הם הישג אלקטורלי משמעותי, אבל במציאות הפוליטית הנוכחית קשה לתרגם אותם לכוח שלטוני והם סוג של "קבוצה ריקה". ראשית, מבחינה חשבונית: ליברמן הצהיר השבוע שלא ישב בממשלת מיעוט הנשענת על תמיכה ערבית. יאיר גולן וחבריו, שפנטזו על ממשלה כזאת, גילו שעם חיבור מספרים על הנייר לא הולכים למכולת.
אבל הקושי מהותי יותר. הפוליטיקה הערבית מתקשה לתרגם את כוחה האלקטורלי לשותפות בשלטון גם בשל בחירותיה שלה. מנהיגיה יודעים היטב שבעיני הרוב המוחלט של אזרחי ישראל, שוויון אזרחי מלא לערבים מתיישב עם קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית. אך ביטול מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא כבר עניין אחר לגמרי.
הכי מעניין
המסר הישראלי פשוט: לגיטימי לדרוש ביטחון אישי, תשתיות, חינוך, רפואה ואכיפה שוויונית לכל אזרח. אבל מי שמבקש להיות שותף בשלטון נדרש גם להכיר במסגרת הלאומית שבתוכה הוא פועל ולהתייצב בבירור נגד חמאס. סירוב לעשות זאת מעמיק את החשד שהשותפות האזרחית אינה היעד, אלא כלי לערעור זהותה היהודית של המדינה. כל עוד מנהיגי המפלגות הערביות מתעקשים על משחק סכום אפס, הם מסתכנים בכך שזה בדיוק מה שיקבלו.
רע"ם, יטענו בצדק, כבר הוכיחה שאפשר אחרת כשהצטרפה לקואליציה בשנת 2021. גם אין הצדקה להתייחס לכל המפלגות הערביות כאל גוף מונוליתי. אלא שאחרי שבעה באוקטובר, הדרישה הישראלית לבהירות נעשתה נחרצת יותר: שותפות אזרחית מחייבת הכרעה בשאלות הלאומיות, ובראשן היחס לחמאס ולזהותה של המדינה. תם עידן העמימות.
אין פירוש הדבר שאזרח ערבי נדרש להצהיר אמונים לציונות כדי לממש את זכויותיו. הטבח לא ביטל את ההבחנה היסודית בין אזרחות לשותפות קואליציונית. אזרח פרטי זכאי להצביע, לקבל שירות מהמדינה וליהנות מהגנת המשטרה בלי לעבור מבחן אידאולוגי. מפלגה המבקשת להצטרף לממשלה, לעומת זאת, נדרשת להסכים לקווי היסוד שלה. הזכויות נובעות מן האזרחות; היכולת למשול בדמוקרטיה פרלמנטרית נובעת מהסכמות.
הפחד מפני השתלטות פוליטית ערבית גדול אפוא בהרבה מהיתכנותה המעשית. ובכל זאת, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית חייב להתייחס אליו ברצינות. כשהפחד הזה פוגש חשדות לשוחד או למימון זר, הדרך לטענה שהבחירות נגנבו קצרה מאוד. בלי אמון בטוהר הבחירות, המשחק הדמוקרטי מתפרק.
דווקא משום כך צריך להיזהר מהפיכת חשדות פליליים לחומר גלם בקמפיין פוליטי. השאלה אינה רק אם חוקרים, אלא איך וכיצד. פעולה הנעשית בשם טוהר הבחירות, אך פוגעת שלא לצורך בזכויות יסוד או באמון הציבור, עלולה בשוגג להעמיק את הבעיה שביקשה לפתור.
בין עקרונות למציאות
שתי פרשות נפרדות ריחפו מעל מערכת הבחירות. הראשונה הייתה מעצרם של פעילי רע"ם בנגב בלילה שלפני פתיחת הקלפיות, בחשד לשוחד בחירות. לפי הפרסומים בחדשות 12 ו־13, המידע שהוביל לפעולה הועבר לבכירי המשטרה מעדו נורדן, ממלא מקום ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה. השוטרים פשטו על הבתים, ערכו חיפושים בלי צו שיפוטי וביצעו מעצרים.
בבוקר הבחירות פרסמה המשטרה הודעה על מעטפות כסף ופתקי הצבעה שנתפסו. הפרסום שימש את נתניהו והליכוד לקמפיין געוואלד, שהודהד לאורך כל יום הבחירות וכלל טענות לגניבתן. בלשכת ראש הממשלה הכחישו כי היו מקור המידע. הפרשה השנייה הייתה חקירת השב"כ בחשד למימון מגורמי חוץ. לפי פרסומים זרים, החשד הוא שגורם ברשות הפלסטינית העביר כסף לחבר כנסת מהמשותפת.
בפרשה הראשונה צריך להבחין בין המישור העקרוני לבין האירוע הקונקרטי. עקרונית מותר לגורם בלשכת ראש הממשלה להעביר מידע למשטרה, והיא חייבת לבדוק אותו גם אם מקורו פוליטי. אבל האחריות להערכת המידע, לחקירתו ולהחלטה על מעצר מוטלת עליה בלבד. טלפון מהלשכה אינו יכול לשמש תחליף לבחינה מקצועית עצמאית, בוודאי לפני הפעלת כוח ושלילת חירות, ובמיוחד כשמדובר ביום בחירות והאירוע מנוצל מיד לקמפיין.
בדמוקרטיה מתוקנת, גורם פוליטי אינו יכול להורות על מעצרו של אזרח. הדיווחים אינם מוכיחים שניתנה הוראה כזאת, אך הם בהחלט מחייבים את המשטרה להסביר: מה בדקה לפני המעצרים והחיפושים ומדוע החליטה לפרסם את האירוע מיד.
במקרה הקונקרטי התמונה התגלתה לבסוף כמורכבת. המשטרה ביקשה להאריך בשבעה ימים את מעצרם של שלושת פעילי רע"ם, לאחר שלטענתה התגלו בטלפונים הניידים שלהם ממצאים שפתחו כיוון חקירה חדש. בית משפט השלום בבאר־שבע הבחין בין החשודים: בעניינו של הרופא ד"ר סיאף אבו־ריאש קבע השופט ערן צברי שעוצמת החשד נחלשה והורה על שחרורו בתנאים מגבילים; חשוד נוסף שוחרר למעצר בית, אך המשטרה קיבלה עיכוב ביצוע; ומעצרו של השלישי הוארך ביומיים. בהמשך הפך בית המשפט המחוזי את החלטת השחרור בעניינו של אבו־ריאש. והכי חשוב, בשום שלב לא קבעו בתי המשפט שהמשטרה פעלה ממניעים פסולים.
הפרשה השנייה, שתפסה את מרב הכותרות, החלה הרחק מעין הציבור, עוד לפני פתיחת הקלפיות. בשב"כ הצטבר מידע שעורר חשד להעברת כספים מחו"ל לצורך השפעה פסולה על הבחירות. ראש השירות דוד זיני נפגש עם נעם סולברג ועדכן אותו. בעקבות הפגישה שלח סולברג מכתב חריג, שבו דרש לחקור את החשדות ולאסוף ראיות שיבססו או יפריכו אותם. הוא הבהיר שאין בידו להעיד על טיב החשדות, אך הגדיר אותם חמורים וביקש לקבל ממצאים בתוך שבוע.
ביום חמישי הודלף המכתב. החקירה הפכה בן רגע לאירוע פוליטי נפיץ, ושוב נשמעו טענות לגניבת הבחירות.
השב"כ ניסה לתחום את האירוע. המידע, הבהיר, נאסף בידי השירות ולא הגיע ממפלגה או מגורם פוליטי. החקירה ממוקדת, הוסיף, ואין בה כדי להכתים ציבור שלם שהצביע כחוק. ההבהרות לא עצרו את מחול השדים, ובליכוד אף שקלו להתנגד לתוצאות הבחירות.
מאחורי הקלעים התגלעה מחלוקת בין זיני ליועצת המשפטית לממשלה באשר למסקנות הנגזרות מהראיות. מחלוקת כזאת כשלעצמה אינה שערורייה. גוף מודיעיני, גורמי חקירה וייעוץ משפטי עשויים להעריך באופן שונה את משמעותו של מידע ואת משקלו המשפטי.
ביום ראשון התייצב סולברג מול המצלמות, ולצידו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה וראש השב"כ זיני. הוא הציב גבול ברור למסקנות שאפשר להסיק מהחומר: החשדות חמורים וייחקרו עד תום בצוות משותף לשב"כ, למשטרה ולפרקליטות, אולם "עמדתנו היא שגם אם החשדות יאומתו, אין בכך כדי לגרוע מתקינות תהליך הבחירות ומתוצאות הבחירות בכללותן".
ההבחנה הזאת חיונית. חשד לעבירה חמורה אינו בהכרח ראיה לפגיעה בתוקפן של הבחירות. אפשר וצריך לחקור את הראשון בלי להכריז על השנייה. הפרשה לא נסגרה; הניסיון להפוך אותה לבסיס לערעור כולל על התוצאות נבלם.
את כהונתו של סולברג בראשות ועדת הבחירות ראוי לבחון מעבר לסערת השבוע האחרון. מאז כינון הוועדה בראשותו בשנת 2023 הונחו לפתחו יותר מ־400 עתירות, ממאבקי תעמולה ועד שאלות יסוד הנוגעות לזכות לבחור ולהיבחר. בדרך הוא ספג אש מכולם.
בהחלטתו לפסול את מועמדותו של סאמי אבו־שחאדה חרג סולברג ממסורת שיפוטית אקטיביסטית רדיקלית שכמעט איינה את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. בשמאל זעמו, אבל גם בבית המשפט העליון אותתו לאבו־שחאדה שהפסילה צפויה להיוותר על כנה. בעקבות זאת הסיר את מועמדותו.
מנגד, כשאסר על מפלגות להעביר בזמן אמת מידע על מי שכבר הצביע, הוא עורר את חמתם של החרדים ושל אנשי הליכוד. "האיש מאלון־שבות בא לחרב את הבחירות לימין", התריס כלפיו הפעיל הפוליטי שהתמודד ברשימת הליכוד, ברדוגו. הוויכוח על אחריותה של ועדת הבחירות להגנת הפרטיות הוא מחלוקת משפטית לגיטימית על סמכות ועל איזון בין זכויות. אין בו ראיה להטיה נגד הליכוד. האיסור שהטיל סולברג חל על כל המפלגות בשווה.
גם בפרשת החשד למימון זר ספג השופט ביקורת משני הצדדים. בשמאל טענו שהמכתב החריף, שנחשף כשרוב המידע נותר חסוי, הותיר חלל שהתמלא בתיאוריות קשר. בימין טענו שסולברג הקטין אירוע גדול והוציא את הערבים בזול. המכתב שהוציאה היועמ"שית שלשום רק החריף את המתח. היועצת דחתה את בקשתו של זיני לחקור את ראשי רע"ם והמשותפת, בטענה שאי אפשר לחקור פוליטיקאים על בסיס מידע מודיעיני עלום שאינו מגובה בתשתית ראייתית מוצקה. אזרחי ישראל מתעניינים פחות בהבחנות שבין אינדיקציות מודיעיניות לראיות משפטיות, ויותר בשאלה אם באמת היה שיתוף פעולה בין מנהיגי הציבור הערבי לגורמי חוץ עוינים המבקשים להשפיע על הבחירות בישראל.
כך או כך, המבחן של יו"ר ועדת הבחירות אינו מספר ההחלטות שמצאו חן בעיני הימין או השמאל. תפקידו להבטיח כללים משותפים, הליך הוגן ואמון ציבורי גם בקרב המפסידים. את סולברג יש לבחון לפי יכולתו לעמוד במשימה הזאת, ולא לפי נאמנותו המדומיינת למחנה שביקש לראות בו בן ברית.
עוד טורים של יהודה יפרח
