בעולם האמת, מפלגות הגוש של איזנקוט היו אמורות להיות עכשיו בעיצומו של חשבון נפש עמוק בעקבות הכישלון בבחירות. בדיקה וחקירה עצמית כיצד קרה שעם תנאי פתיחה פוליטיים כאלה: תמיכה תקשורתית בעוצמות שלא היו בעבר, ועל רקע האסון הגדול של שמחת תורה בשבעה באוקטובר, הגוש הזה סיים עם חמישה מנדטים פחות מהגוש של נתניהו. אלא שבמקום זאת, הן נמצאות בקמפיין "ניצחנו". במקביל, יש מי שמנהל עבורן קמפיין נוסף, להכשרת לב הציבור להפרת הבטחות הענק שניתנו לפני הבחירות בעניין ישיבה עם המפלגות הערביות והמפלגות החרדיות. בגוש של איזנקוט ידעו כבר הרבה לפני שנפתחו הקלפיות שארבע המפלגות לבדן לא תקבלנה 61 מנדטים, אבל ציפו לקבל יותר מגוש הימין־חרדים. וכך אכן הראו המדגמים, מה שאִפשר לצאת בתרועות ניצחון רמות וקולניות. כשהתבררו תוצאות האמת, התגלתה גם האמת המרה: לא רק שאין ניצחון לגוש, ואפילו לא תיקו, אלא שמדובר בהפסד בפער. במקום חשבון נפש פוליטי ושקילת רעיון ממשלת האחדות, קיבלנו את המשך קמפיין ה"ניצחנו", מבית היוצר של יאיר לפיד והגיטרה. אבל זה בדיוק העניין עם ניצחונות: כשהם מתרחשים, אין צורך לדברר אותם ולהגיד מעל כל במה "נשבע לכם שניצחנו", ולנסות להדגים את זה עם כל מיני טבלאות מוזרות ועזרים אחרים. מי שצריך לצעוק בגרון ניחר שהוא ניצח, כנראה שהוא לא. זה לא אומר שהגוש של נתניהו ניצח. אבל זה בדיוק ההבדל: אף אחד שם לא מנסה לטעון זאת.
אגב, לפי ההיגיון המתמטי של הטוענים לניצחון, הם מסבירים שגוש האופוזיציה כולו קיבל 67 מנדטים, מול 53 לגוש הימין־חרדים. זה כמו לטעון שבבחירות הקודמות הגוש של הימין והחרדים כלל בתוכו גם את הרשימה המשותפת, משום ששימשו יחד אופוזיציה לממשלת בנט־לפיד. אופוזיציה לא בוחרת את עצמה. היא פשוט תוצאה של קואליציה. הרי מה בין טיבי לליברמן או בין ג'בארין לאליסף פרץ? ועובדה שהמפלגות של בנט, ליברמן ואיזנקוט הקפידו בעצמן להבהיר לכל אורך מערכת הבחירות שהן והמפלגות הערביות לא הולכות יחד. אז לפתע כן? הקמפיין השני, שמאורגן ומקודם בעיקר על ידי עיתונאים וכלי תקשורת, יחד עם אנשי שמאל קיצון ומפלגת הדמוקרטים, מדבר על החובה להקים ממשלה עם הערבים או החרדים (או שניהם ביחד), ובלבד שיעיפו סוף סוף את נתניהו. נכון לרגע זה בנט וליברמן מאפשרים לאיזנקוט להתקדם עם הבדיקות שלו ולא ממש מפריעים. בינתיים יו"ר מפלגת "ישר" נכנס לשטח השמדה. הרי בפעם הקודמת נפתלי בנט היה מוכן להפר את כל מה שהבטיח ולזנוח את מחנה הימין, רק בגלל הפרס שחיכה לו בקצה – ראשות הממשלה. הפעם, לעומת זאת, נדרש יו"ר ביחד להפר שוב הבטחות רבות (בעניין החרדים והערבים), רק בלי הפרס. למה שיסכים? כנ"ל לגבי ליברמן. גם הוא נשבע בכל היקר לו בעניין המפלגות הערביות ובנושא חוק הגיוס. למה שיזרוק הכול לפח, יהפוך למשוקץ פוליטית לעולם ועד, והכול כדי להעניק למישהו אחר את הבכורה? אז בינתיים הם מאותתים לאיזנקוט שהם איתו. הם ימתינו בסבלנות לקריסה שלו, שבסבירות גבוהה תגיע מתישהו, ואז לא יעניקו לו את הממשלה שהוא מבקש.
מיד נגיע לשאלה איזו ממשלה הוא אכן רוצה, אבל צריך לומר ביושר שכל האפשרויות של איזנקוט הן גרועות מבחינה פוליטית. אם ילך לאחדות עם נתניהו, יהפוך ברגע אחד לבוגד עבור חלק גדול מהציבור שתמך בו. אצלם אין סליחה וכפרה למעשה שכזה. אם יבחר להיגרר לבחירות נוספות, גם אז הוא די גמר. הרי אפילו הסלוגן שלו היה "הפעם איזנקוט". יסבירו לו שהפעם זה היה הוא, אבל עכשיו התקדמנו לפעם הבאה. גם צירוף החרדים, תמורת פשרה בנושא הגיוס, אחרי שהצהיר שזה הנושא היחיד שלא יוותר בו ואף ילך עליו לבחירות חוזרות, הוא נתיב גרוע. כך גם אם יהפוך את המפלגות הערביות לשותפות בקואליציה, בניגוד גמור להבטחות שנתן ומעל ראשיהם של נציגי משפחות השכול שנמצאים אצלו ברשימה. לעומתו, נתניהו נראה כמי שירוויח מכל החלטה של יריבו. אם איזנקוט ילך עם הערבים, נתניהו יגיד שצדק כשהזהיר שזה או ימין או פלסטין, ושעון החול הפוליטי של הרמטכ"ל לשעבר יתחיל לתקתק לאחור. אם איזנקוט ייאות להקים ממשלת אחדות, לכולם ברור שנתניהו ראשון ברוטציה, ואז הוא שוב חזר (בפעם המי יודע כמה) מן המתים, נשאר ראש ממשלה ושבר את החרם עליו. בחירות נוספות בוודאי ישפרו את מצבו, שהרי נהירה חוזרת של הערבים ממש אינה מובטחת בפעם השנייה. השמאל יגיע הפעם בתחושה של כישלון, אחרי מערכת בחירות שבה עשה את המקסימום האפשרי ועדיין זה לא הספיק. במילים אחרות, אחרי הכישלון בבחירות שזה עתה הסתיימו, למרות מאמצי העל שהשקיע, נדרש עכשיו מחנה המרכז־שמאל לבחור בין אויב לשנוא.
הכי מעניין
כפי שראינו בשבוע האחרון, אין באמת צורך להכשיר לבבות בתוך מחנה השמאל כדי להסכים להקים קואליציה עם הערבים. הם שם מזמן ובהתלהבות יתרה. הקושי, אם קיים, נוגע דווקא לצירוף המפלגות החרדיות. אבל גם במקרה הזה, כפי שכבר אפשר לראות, יש מוכנות לקבל את הרעיון למען מטרת העל: סילוק נתניהו, בן גביר וסמוטריץ'. מכאן נולד הרעיון שנבדק בימים אלה, לאור התנגדות ליברמן לממשלה עם הערבים, להקים קואליציה גם עם יהדות התורה החרדית וגם עם רע"מ הערבית. אחת כדי להחליף את ישראל ביתנו והשנייה כדי ליצור רוב מול הימין. ולכן השאלה בשלב הזה אינה אם איזנקוט ולפיד (ואולי גם בנט) יסכימו להתפשר בעניין חוק הגיוס ובנוגע להבטחות מפורשות על קואליציה בלי הערבים והחרדים, שהרי מעשיהם מבהירים שכבר הסכימו. השאלה האמיתית היא האם החרדים יסכימו להתפשר על הדרישה שלהם לחוק פטור מלא ויפגינו גישה מרוככת יותר. צריך לומר ביושר שהסיכוי להקמת ממשלה כזו, שתכלול גם חרדים וגם ערבים, אינה האפשרות הסבירה ביותר, אבל אם היא תקום, היא יכולה להחזיק מעמד לא מעט זמן. הרי המפלגות הערביות לא יפילו אותה, לאור ההישג האלקטורלי חסר התקדים שהביאו, וירצו לשמור עליו לפחות כמה שנים. ולכן יעשו הרבה כדי שלא להגיע לבחירות. גם לאיזנקוט, ללפיד וליאיר גולן לא יהיה אינטרס לפרק ממשלה שכזו, בעיקר משום שזו הקואליציה היחידה שהם יכולים לשאוף אליה שהיא לא ממשלת אחדות. המורדים הפוטנציאליים היחידים לכאורה הם בנט והחרדים. אבל גם בנט יתקשה לפרק אותה, מאחר שלא מחכה לו שום דבר טוב בחוץ. הרי למחנה הימין הוא כבר לא יוכל לחזור, ובמרכז־שמאל לא יסלחו לו אם יפרק את הממשלה היחידה האפשרית. ולכן ספק אם יעשה זאת, על אחת כמה וכמה אם יכהן בתפקיד שר הביטחון.
המשמעות היא שהפורשת העתידית האפשרית היחידה היא יהדות התורה החרדית. אבל גם אחרי פרישתה, יישארו עדיין 60 אצבעות בכנסת שיתנגדו לבחירות (ביחד עם הרשימה המשותפת, שכאמור תרצה להאריך את כהונת הכנסת הנוכחית על רקע ההישג האלקטורלי שלה). במילים אחרות, לא יהיה רוב לפיזור הכנסת והיא תוכל להתפזר רק בשל תקציב מדינה שלא יעבור. אלא שזה לא יקרה בתקציב הראשון, שיאושר כבר בתחילת הקדנציה, כשהחרדים עדיין יהיו בפנים. ומכיוון שהתקציב הראשון מיועד להיות דו־שנתי, המשמעות היא שהתפזרות יכולה לקרות לכל המוקדם במרץ 2029. שוב, לא מדובר בתרחיש בעל הסבירות הגבוהה ביותר מבין אלו האפשריים, אבל הוא בהחלט קיים ויש מי שעובד כדי לקדם אותו. לא במקרה ראינו השבוע את ההתלבטויות הרבות בתוך יהדות התורה על מי להמליץ לנשיא. זה לא היה קורה ללא המגעים מול אנשי איזנקוט. הטעות של ראש הממשלה נתניהו היא בכך שהוא לא מייצר בעצמו שיח על אחדות, כדי להתחרות בשיח האגרסיבי שמייצרים בשמאל ובתקשורת בעד ממשלה עם הערבים והחרדים. כך לפחות מבחינה ציבורית אפשר יהיה להגיד שהייתה לגוש איזנקוט אפשרות לממשלת אחדות, והם בחרו שלא לנצל אותה, וגם כדי לייצר דילמה אמיתית בעניין. ראש עיריית דימונה, בני ביטון, אמר לנתניהו השבוע שהוא אינו מאותת לציבור שהוא רוצה באחדות. "אנשים חושבים שאתה לא רוצה", העיר לו. ואולי זה מה שדחף להודעה שהוציא השבוע ראש הממשלה על ממשלה רחבה.
למרות ההנחה שנתניהו עצמו מעדיף בחירות נוספות, הוא דווקא נוטה לממשלת אחדות, בעיקר כדי לא לבזבז חצי שנה יקרה מתוך השנתיים שנותרו לטראמפ בבית הלבן. אלא שבינתיים נוח לו לראות את איזנקוט נכנס לאותו שטח השמדה ציבורי של שיח מול הערבים ומול החרדים, מתוך הנחה שרק אחרי קריסתו שם, ייאלץ ללכת לאחדות. אפשר גם להסתכל על זה מהכיוון ההפוך - שאפילו אם איזנקוט רוצה להקים ממשלת אחדות, עדיין יש היגיון מבחינתו להתקדם לאותה ממשלה אחרת, וכך להלחיץ את נתניהו להגיע לאחדות ולא לנסות למשוך זמן בדרך לבחירות חדשות. ואפרופו ממשלת אחדות, יש עוד גורם שהיה מאוד רוצה לראות אחדות, ובינתיים שולח רמזים בכיוון, אך אינו אומר זאת מפורשות – הנשיא יצחק הרצוג. גם הוא מבין שעכשיו, רגע לאחר הבחירות, כולם עדיין חמים ושכל אחד מהצדדים עסוק בביצור הבייס שלו. לכן הרצוג ייתן להם את הזמן כדי להתקרר מעט ולהירגע. אנשים בסביבתו מעידים שיגיע הרגע שבו הוא ישים את נושא האחדות על השולחן בצורה גלויה. את המשפט הבא הוא כנראה לא יגיד במפורש, אבל אפשר להניח שגם הוא מבין את הנפיצות והמסוכנות של ממשלה שתלויה בח"כים הערבים. נפיצות שאינה רצויה בימים כתיקונם. אבל בימים של מלחמה, מדובר כבר בסכנה של ממש.
Lomez4@gmail.com
עוד טורים של זאב קם
