בתקופה הכי רצינית שיכולה להיות, שבה כולם טוענים שהבחירות דרמטיות ושגורל המדינה תלויה על בלימה, הפוליטיקה הישראלית, מימין ומשמאל, הפכה לקומדיה לא מודעת של אבסורדים שקשה מאוד לכנס לפתרון לאומי.
אבסורד 1. האבסורד הבולט ביותר בפוליטיקה הישראלית הוא תוצר של אידאולוגיית ה"גושיזם" ההרסנית. כיום ליכודניק, ציוני מסור שמתגייס, משרת, תורם, עובד ויוצר, קרוב יותר פוליטית לחרדי שלא מתגייס, לא עובד, ורואה במדינת ישראל משהו שבין זרות לגלות, מאשר למצביע "ישר" או בנט או ליברמן, גם הוא ציוני מסור שמתגייס, משרת, תורם, עובד ויוצר. אותו הדבר נכון ביחס לרוב מצביעי השמאל־מרכז, ציונים מסורים ומשרתים, שמוצאים עצמם ב"גוש" עם השמאל הקיצוני הפרו־פלסטיני של חלק ממצביעי "הדמוקרטים", ואפילו עם רע"ם והמשותפת.
אבסורד 2. ה"גושיזם" כושל לא רק כתיאוריה חברתית, אלא גם כתיאוריה פוליטית. היחידים שעדיין מעמידים פנים שהם מאמינים בו הם מי שאין להם ברירה אחרת. בינתיים נתניהו כבר הביע עניין בממשלה "רחבה", שם קוד להוצאת בן־גביר ומו"מ עם מפלגות ה"גוש" הנגדי. "גוש השינוי" של "ברית המשרתים" ו"הרוב הציוני", מפלרטט עם מפלגות ערביות וחרדיות על הקמת ממשלה, ומתקוטט בתוכו בלי הרף. גם החרדים (לפחות האשכנזים), פוזלים לכיוון הגוש שמולם. מתברר שה"גושיזם" הוא תעמולה לא רק מזיקה אלא גם מופרכת.
הכי מעניין
וינטר בבחירות במצפה נטופה | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90
אבסורד 3. לישראל חסרה מפלגת מרכז־ימין שתפעל בתווך שבין הליכוד לישר ושתוכל לאחד בדיוק את אותם מצביעים קרובים שה"גושיזם" מרחיק באופן מלאכותי. בתיאוריה, רכיביה של מפלגה מאחדת שכזו התקיימו אפילו בבחירות האחרונות, ואיחודם יכול היה להעניק בית לאלקטורט המתייסר. אלא שהמפלגה המאחדת הזו קיימת בתיאוריה בלבד, משום שרכיביה לא מסוגלים להתאחד זה עם זה ולכן לא עוברים את אחוז החסימה: "עמך ישראל", "המילואימניקים", ארדן־אדלשטיין, בני גנץ. ה"מאחדים" בורחים מאיחוד.
אבסורד 4. כששואלים את השמאל ממי הוא הכי חושש, הרוב עונה: חרדים. כששואלים את הימין, הרוב עונה: ערבים. שילוב הפחדים הזה אמור להניב תוצאה קואליציונית די פשוטה. אלא שבדרך עומדים שני גורמים מעכבים. אחד, הדבר האמיתי היחיד שאיחד את ליברמן, בנט, איזנקוט וגולן ל"גוש" היה שנאת נתניהו. שניים, ה"מרכז" הישראלי הוא תפאורה, שמאחוריה מסתתר קפלניזם, כלומר, שחקני שמאל קיצוני שמכתיבים את הטון וקבלת ההחלטות. כך הגענו למצב שה"מרכז", לכאורה פרויקט ה"גשר" הפוליטי, מחרים אידאולוגית את הימין המתון, בתירוץ של "נתניהו" (שלא פעם מסתיר גזענות כלפי מזרחים).
אבסורד 5. רבים מאוד בשמאל מפחדים ממדינת הלכה, ויש להם תיאוריית קונספירציה מפותחת על הדרך שבה הדתיים לזרמיהם השונים זוממים לממש אותה. אבל לרגע הם לא חוששים מהשריעה ומהדרך המאוד קונקרטית - הכלים וההלכה המוסלמית המפורשת - שבעזרתם האסלאם מקדם את השתלטותו על חברות ומדינות. כך גם בנוגע לפוביה של השמאל מן ה"לאומנות" היהודית, שהלאומנות הערבית פטורה ממנה לגמרי.
אבסורד 6. צריך להודות שלא רק המרכז והשמאל בנבדל אידאולוגי. גם הימין קרס ל"גוש" שמכיל מפלגות לא ציוניות, לא תורמות ומשרתות הרבה פחות מהנחוץ בצבא ובשוק העבודה. מפלגות ימין שבוחריהן הם מהמסורים והתורמים ביותר למען העם והמדינה, עומדות כחומה בצורה לטובת מפלגות שדורשות להטיל עוד ועוד נטל ואי־צדק על כתפי אותם בוחרים. המחזה הגרוטסקי הזה מוסבר בנסיבות הייחודיות, בסיבות ותירוצים לאינספור, ועדיין, בעומק העניין גם הימין התברבר כאן בניווט הציוני.
אבסורד 7. אם בימין עסקינן, עוד תופעה שמרוב שהיא נפוצה כבר הפכה כמעט למשעשעת, היא הבריחה מכל אחריות. הדוגמה הנוכחית הייתה "עמך ישראל". הימין, בהובלת נתניהו והליכוד, הכריז על משימה: חיסול וינטר. המטרה: "לקלף ממנו כל מצביע ימין". האמצעי: כל תעמולה, אכזרית, שקרית ואפילו מזיקה ברמה הלאומית ככל שתהיה (למשל, התקפת וינטר כבנט והצגת יוסף חדאד כשמאלני). השיטה: בליץ מלא של פוליטיקאים, שופרות ונאמנים, יותר מאשר נגד כל מפלגה ומועמד אחר. התוצאה: וינטר לא עובר. כעת תשאלו את המעורבים בקמפיין, מדוע וינטר לא עבר? התשובה: בגלל וינטר כמובן, גנרל חסר אחריות שכמותו. אבל זה היה היעד המפורש שהצבתם לעצמכם! אנחנו? הם עונים, איך אנחנו קשורים בכלל?
אבסורד 8. עוד קצת לעניין וינטר, משום שהיה מדובר בירי בנגמ"ש המוזר בתולדות הקמפיינים, שהרי רבים מהקולות ש"קולפו" מווינטר היו בחלקם של מצביעים שכלל לא עמדו לתמוך ב"גוש הימין". לא מעט בוחרי מרכז־שמאל השתכנעו מהקמפיין של הליכוד והציונות הדתית שאין לווינטר שום סיכוי, ולכן הכריעו להצביע לאיזנקוט, בנט או ליברמן. אבל שום דבר לא יערער את הבריחה מאחריות ואת הצדקנות של מי שהשתתפו בחגיגת הזעם התמוהה הזו, שהועילה בעיקר ל"גוש השינוי". אולי יש כאן משהו סמלי לאופן שבו הימין מתנהל מזה זמן.
אבסורד 9. כששאלו רבים בשמאל מהם הדברים החשובים והדחופים ביותר לישראל, שאותם יש לעשות מיד אחרי ש"מזיזים את נתניהו", התשובה הייתה: 1. ועדת חקירה ממלכתית; 2. חוק גיוס. לא כלכלה, ביטחון, יחסים בינלאומיים, ולא אלף משברים מחינוך ועד תחבורה. שני מהלכים שאין להם שום משמעות מעשית ולא יפתרו שום בעיה. הבירוקרטיה המשפטית הפכה לאידאולוגיה של ממש. מבחינת השמאל, הוא קיים כדי להקים ועדות משפטיות ולחוקק חוקים סמליים. לפחות נראה שמעצי הבונסאי האלה השמאל ירד מיד אחרי הבחירות.
אבסורד 10. בזמן שהעולם כולו חושש ממשבר גלובלי שכמותו לא ידענו מאז מלחמות העולם, מתגבשת מחדש מציאות גלובלית דו־קוטבית עוינת, ארה"ב נחלשת (כפי שראינו השבוע בבחירות האמצע), האנטישמיות בעולם בשיא, ועתיד המזרח התיכון לוט בערפל - העם היושב בציון עוסק בשטויות והבלים, שורף אסמים, בורח מהסכמות, מוחק את המכנה המשותף ומפתח אובססיה להבדלים זעירים ופוליטיקה פרסונלית. הפכנו את הציונות לקומדיה.
מדינה היא עניין רציני. אי אפשר לבנות אותה על בסיס אבסורדים. יש לנו די והותר אתגרים. אם לא ניגמל מן ההתנהלות המגוחכת הזו, אם לא נעלה על מסלול שלא נראה כמו סאטירה פוסט־ציונית, סיכוי טוב שהעניין לא ייגמר בצחוק.
עוד כתבות בנושא
