נדחה בינתיים את הפיתוי להתעמק בפרטי הפרטים של הבחירות, על שפע הנתונים, הסיפורים והתקריות שהיו בהן, כדי לבחון את המציאות מגובה רב.
נראה שיש מידה של דמיון בין מצבנו למצב האומה ב־1977. גם אז, שנים ספורות לפני הבחירות, ספגנו התקפת פתע מסוכנת, שבעקבותיה יצאנו למלחמה, בהשקעה עצומה שנמשכה זמן רב אחרי שהסתיים השלב ה"עצים". גם אז הייתה ביקורת רבה על הסיאוב במפלגת השלטון, וגם אז ניכר קיטוב הולך וגובר בעם.
אומנם, המצב אז היה אולי מעט יותר טוב. מלחמת יום הכיפורים הייתה מוצלחת ובעלת הישגים מרשימים הרבה יותר. הסיאוב במפלגת העבודה היה קל יותר. וגם הקיטוב, אפשר לטעון, היה נסבל יותר. ובכל זאת, מערכת הבחירות ההיא טלטלה את ישראל.
הכי מעניין
הנה פרט מעניין: מבחינת דפוסי הצבעה, הדרמה הגדולה ב־1977 לא הייתה ה"מהפך". את המהפך מסבירה העלייה בליכוד מ־473,309 מצביעים ל־583,968, ובמנדטים מ־39 ל־43. יחד עם שלומציון של אריק שרון שזכתה ל־2 מנדטים, עלייה של 2 מנדטים במפד"ל מ־10 ל־12, ואגודת ישראל עם 4, הייתה לראשונה לימין אפשרות להקים קואליציית 61. משה דיין, רמטכ"ל לשעבר, ערק כדי לקבל את משרד החוץ, וכך הגיע בגין ל־62.
בכל זאת, הדרמה האלקטורלית הגדולה יותר אז לא התרחשה בימין, אלא בשמאל. ב־1973 היו למפלגת העבודה 621,183 מצביעים. ב־1977 היא צנחה ל־430,023, משמע, איבדה את תמיכתם של 191,160 איש, כמעט שליש ממצביעיה. במנדטים הפער הזה התבטא בצניחה מ־51 ל־32; זה היה מספר המנדטים הנמוך בתולדות המפלגה, ועד 1999 הוא יישאר הנמוך ביותר.
מסתבר שלמרות ההצלחה במלחמה, רבים בשמאל הפסיקו לספר לעצמם שהכול טוב. הם התעייפו ממפלגתם המסתאבת ודרשו שינוי. רוב המצביעים נשארו נאמנים, אבל מספיק עברו למפלגת "מרכז" חדשה, ד"ש של יגאל ידין, עוד רמטכ"ל לשעבר, שקיבלה אמון מ־202,265 מצביעים וזכתה ל־15 מנדטים.
לעוד טורים של רן ברץ
נחזור להווה. למרות כישלונותיו הגדולים של ה"גוש", המצביעים הימניים לא התאכזבו מספיק כדי לדרוש שינוי דומה. כמובן, זו לא רק אשמתם. בפועל, לא הצליחה לקום אלטרנטיבה די טובה. היחיד שניסה היה עופר וינטר, אבל שילוב של קמפיין אגרסיבי ותמוה של הליכוד ונתניהו נגדו (שמתברר שאין דבר שמפחיד אותם יותר מאשר חלופה מהמרכז־ימין), עם שגיאות של וינטר עצמו – מבחירת הרשימה ועד לקמפיין מאוחר, לא מהודק ולא מספיק מקצועי – גרמו לכך שלא קיבלנו ד"ש חדשה.
במקום תיקון, קיבלנו עוד מאותו דבר. מי שחשב, כמוני, שאולי לפנינו רגע של 1977, קיבל עוד מהשנים 2019־2021. רק לדמיין שהייתה קמה כאן מפלגת ד"ש שכזו, עם 10־15 מנדטים, שהייתה שוברת שוויון ומאפשרת קואליציות חדשות, זו הייתה בשורה נהדרת. אבל רוב עצום של עם ישראל לא מחכה לבשורה הזו, ולכן חזרנו לשגרה הרעה של הפסד הדדי.
אומנם, השגרה הזו קצת מופרעת בכך שיש מידה של חוסר אמון כמעט כלפי כל הפוליטיקאים. "גוש השינוי" קיבל הרבה פחות משחשב, וגם "גוש הימין" נענש יחסית ל־2022 ולקמפיין הנוכחי שייחס להם הישגים פלאיים. ובכל זאת, התוצאה המעשית היא תיקו מריר ונפיץ, שבו כל צד מלא בחששות ופחדים. האם החרדים יחברו לאיזנקוט? האם איזנקוט ילך עם רע"ם והמשותפת? האם בנט או ליברמן "ישובו הביתה" לימין?
בפוליטיקה תמיד יכול לקרות הלא צפוי, והכלל הקובע בתעמולה הוא פרפרזה על המשפט שאומרים על לאס־וגאס: "מה שהובטח בבחירות, נשאר בבחירות"; כלומר, מרגע שיש תוצאות אמת, כל הקלפים נטרפים. בכל זאת, מבין התרחישים האפשריים, השניים הסבירים ביותר הם אחדות – שכנראה תדרוש הסכם פרישה של נתניהו מהפוליטיקה לטובת נשיאות או משהו אחר – או בחירות.
היכונו לביאת המכבש
ברקע עומד גורם חשוב נוסף, ג'ינג'י בלתי צפוי מעבר לאטלנטי, העונה לשם דונלד טראמפ. באופן מיידי הוא כבר הבהיר שהוא מעוניין לתקוף שוב באיראן, אלא שבזמן הבחירות הרמטכ"ל זמיר התנגד, ובנאום המזעזע שנשא מיד אחרי פרסום המדגמים גם איזנקוט רמז לכך שבינתיים הוא מתנגד להתקפה.
חייבים לומר שנאום איזנקוט הוא תמרור אזהרה בוהק. הוא עמד על הבמה מפסיד, קבע שניצח, הבטיח לשתף פעולה עם רע"ם והמשותפת כדי להדיח את נתניהו – תרחיש שלא מומלץ לשמאל לנסות – וקרא לראשי מערכות הביטחון לסרב לתקיפה. זה היה נאום קפלן על סטרואידים, מצד מי שמכר את עצמו כמרכז מתון, "מרוקאי" עממי, אחראי וממלכתי. אם איזנקוט, שנהנה מתמיכת ימנים מתונים רבים, לא ישבור מהר למרכז, הוא עוד יקנא באלקטורט של גנץ; בשמאל הקיצוני אין יותר מקום.
על כל פנים, עניין התקיפה פתיר. זמיר הרי לא שחקן חופשי, הוא נמצא במערכת היררכית ברורה, כלומר, כפוף לסנטקום. איזנקוט מצידו ידרוש תמורה, אבל גם הוא אמור לדעת שיש גבול לסבלנות של טראמפ. חשוב יותר לזהות שעל הפרק עומד אירוע גדול הרבה יותר. מבחינת טראמפ ניצחון באיראן הוא מהלך אחד במארג שלם שאותו הוא רוצה להשאיר כמורשת שתזכה אותו בפרס נובל לשלום: "מזרח תיכון חדש", או בלשונו, "הסכמי אברהם".
הנשיא האמריקני וצוותו יודעים היטב שכדי לקדם את האינטרסים האמריקניים דרך מערך הסכמים באזור, שכולל את סעודיה כציר מרכזי, ושלדעתם טוב גם לישראל, אנחנו נידרש לוויתורים, חלקם כנראה כואבים, במרחב האפשרי שמעזה, דרך לבנון וסוריה, ועד יו"ש. בהינתן שזו התוכנית הכללית, לטראמפ יהיה נוח יותר שתקום ממשלת אחדות ולא ממשלת "גוש ימין".
נתניהו וחברי "גוש השינוי" עלולים למצוא את עצמם תחת מכבש כבד של לחצים אמריקניים, שיגיעו עם שפע מקלות וגזרים. כמו תמיד עם חברנו האמריקני, הכלל שצריך לנקוט הוא כבדהו וחשדהו. עדיין, גם מבחינה פנים־ישראלית, אחדות עשויה להועיל לתקופה שבה יתחדש דור הפוליטיקאים הנוכחי, ואולי, סוף סוף, נזכה בהנהגה לאומית שתואמת את הפוטנציאל והאיכות האנושית של העם היושב בציון. מגיע לנו, ואם לא לנו – אני כותב כאן לחבריי בני דורי – אזי לילדינו.
לעוד טורים של רן ברץ
