יש מילה אחת שכולם בפוליטיקה הישראלית מסכימים עליה, וכמעט כולם משקרים לגביה: "אחדות". אם מקשיבים לשיח הציבורי בתקופה האחרונה, מימין ומשמאל, נדמה שכולנו רק מחכים לאחות את הקרעים.

אבל אז מגיע מבחן המציאות. השבוע, עם הגשת הרשימות, התברר שכל מי שהתיימרו להיות מפלגות האחדות ו"הגוש השלישי" לא הגיעו לקו ההתחלה של המרוץ. למעט כחול לבן של בני גנץ – שכנראה רצה בעיקר כי תקציב הבחירות מובטח לה ממילא על חשבון המדינה – המפה הפוליטית קפואה. למרות כל מה שעברנו מאז טבח שמחת תורה, הבחירות הבאות מסתמנות כשכפול כמעט מוחלט של אלה שקדמו להן: גוש מול גוש, עם כמה שינויים קוסמטיים בלבד.

האם זה אומר שהציבור בישראל לא רוצה אחדות? הנתונים אומרים ההפך. מכון תכלית, גוף מחקר בלתי מפלגתי שעוסק בהמלצות מדיניות על בסיס מחקר ונתונים, פרסם סדרת סקרים מתמשכת שמראה שהרצון קיים, ונמצא בכל רחבי המפה הפוליטית: 57 אחוז ממצביעי הקואליציה ו־56 אחוז ממצביעי האופוזיציה מעוניינים בממשלת אחדות. בקרב המתלבטים בין הגושים המספר מזנק ל־66 אחוז. יש רוב ברור בשני הצדדים שצמא למשהו אחר. אז למה לא צמחה פה מפלגה גדולה שמייצגת את האפשרות הזו?

יש מי שמציעים שטרם צמחה כאן המנהיגות המתאימה, שמכל מיני סיבות ונסיבות האישים שיכולים להוביל מהלך כזה לא קמו ועשו את המעשה שרבים כל כך מחכים לו. אך ככל שצוללים לנתוני העומק של מכון תכלית, מתגלה תמונה אחרת, נוקבת הרבה יותר.

חוקרי המכון לא הסתפקו בשאלה הכללית על אחדות, אלא שאלו את מצביעי המפלגות עם מי יסכימו לשבת באותה הקואליציה ולמי יסרבו. המספרים לא משאירים מקום לדמיון: בקרב מצביעי האופוזיציה 87 אחוז לא היו רוצים לראות את יהדות התורה בממשלה, ו־85 אחוז מתנגדים לישיבה עם ש"ס. ההתנגדות לא נעצרת בחרדים: 85 אחוז פוסלים את עוצמה יהודית, 82 אחוז את הציונות הדתית, ו־80 אחוז לא ישבו עם הליכוד.

בצד השני, מצביעי הקואליציה מציגים תמונת מראה: 85 אחוז לא היו רוצים לראות את "הדמוקרטים" בממשלה, 76 אחוז לא רוצים את מפלגת "ביחד", 66 אחוז פוסלים את ישראל ביתנו ו־60 אחוז לא מוכנים לישיבה עם מפלגת "ישר".

אם נסכם את הנתונים האלה בשפה פשוטה ונטולת מסננים, רוב גדול בשני צידי המפה הפוליטית רוצה אחדות - אלא שכל גוש מעוניין שהאחדות הזו תהיה אך ורק עם עצמו.

כאן אולי טמונה התשובה לשאלה מדוע מפלגות האחדות לא התרוממו. כי עם ישראל אכן רוצה אחדות, אבל למרות כל מה שעברנו, עדיין לא מוכן – מימין ומשמאל – לשלם את המחיר שלה. התרגלנו לחפש קיצורי דרך.

קחו לדוגמה את רעיון "ברית המשרתים", שנשמע על פניו כמו אחדות קוסמת. אלא שכשמסתכלים לעומק מבינים שמדובר בדתיים־לאומיים ובחילונים שמוכנים להתפשר על מה שכואב לחרדים. זו לא אחדות, אלא סולחה שבה הצדדים מסכימים רק על זהות הכבש שיישחט.

הציבור מבין זאת היטב. הוא יודע לזהות אהבה התלויה בדבר. ברית של אינטרסים מנסה להדחיק את נקודות המחלוקת הקשות בתוכה, מתוך ידיעה שרגע אחרי שיסיימו עם החרדים הן יתפוצצו.

גם הנטייה להיתלות בסיסמאות המוכרות על "80 אחוז שכולנו מסכימים עליהם" היא סוג של בריחה. לדבר על מה שקל משמעותו להדחיק ולברוח מ־20 האחוזים שכל כך בוערים לנו. הציבור כבר לא מוכן לקנות אחדות מזויפת.

המשמעות האמיתית של אחדות היא הנכונות לעסוק בדיוק במה שכואב, ולהיות מוכן לשלם תמורתו מחיר. כי למרות כל מה שעברנו, עוד לא הפנמנו שהצעד הראשון לאחדות איננו הפגנת כוח, אלא דווקא הפגנת חולשה.

עלינו להגיע למשא ומתן שבו ההצהרה הראשונה של כל צד איננה עמדת הקיצון שממנה הוא מוכן "לעשות טובה" ולסגת, אלא הודעה כנה על מה שחשוב לו, ועל מה – מתוך מה שכל כך חשוב לו – הוא מוכן לוותר. זהו המחיר שאנחנו נדרשים לשלם. כל עוד לא נהיה מוכנים לשלם אותו, נישאר עם רעיונות תיאורטיים על אחדות, ועם קלפיות שלמרבה הצער נראות בדיוק כמו בעבר.