בשיתוף מעבדת האתגר החרדי

מעבדת האתגר החרדי נולדה בשבעה באוקטובר. בבוקר שמחת תורה יצאתי מביתי אל היחידה, ההגה ביד שמאל, אקדח טעון ביד ימין, בלי לדעת אם אצליח לעבור את הכפר שבדרך בלי שיירו בי. הידיעות מהדרום היו עדיין מקוטעות, אבל היה ברור שהתעוררנו לעולם אחר לגמרי מכל מה שהכרנו.

בימים שלאחר מכן מצאתי את עצמי מפקד על 240 לוחמים בגזרה שכללה גם את העיר ביתר עילית, והופך למעשה למפקד העיר. 300 ימי המילואים שעשיתי בשנה הראשונה למלחמה היו גם שיעור מטלטל ופוקח עיניים על החברה החרדית, על המדינה שמחזיקה אותה, ועל ההסדר המוזר שמתנהל כאילו אפשר לדחות את החשבון עד אין קץ.

לא הגעתי לביתר כדי לחקור חרדים; משימתי הייתה להגן על העיר. היו עמדות לאייש, כוחות לפרוס, וחשש ממשי שהאסון שהתרחש בדרום עלול להגיע אלינו. כוח האדם היה במחסור חריף, המשימות התרבו, החיילים נמתחו עד הקצה ובקושי יצאו הביתה. בתנאים הללו, למילה "פטור" הייתה משמעות מוחשית: כשאברך אינו מתגייס, המילואימניק נשאר בעמדה.

המשימה לא נעלמת, הלילה אינו מתקצר. מול כל אדם שלא מתגייס יש משפחה שמחכה לאבא, עסק שקורס בלי הבעלים, אישה שמחזיקה את הבית לבדה. את ההסדרים שמנסחים בירושלים פגשתי בגזרה בתור שמות של חיילים שהשליש הונחה להשאיר לעוד משמרת ולדחות בנימוס את הבקשה לצאת לאפטר.

בשנה הזו למדתי להכיר מקרוב את העיר שמעבר לעמדות. שיחות עם בעלי תפקידים, תושבים ואנשים הנעים על הרצף שבין העולם החרדי לעולם שמחוצה לו, פתחו בפניי מציאות מורכבת. פגשתי תושייה וכישרון, מסירות למשפחה ולקהילה, יכולת מרשימה להתארגן ולעזור. פגשתי גם מצוקה, תלות, קורבנוּת, ובעיקר פער עמוק בין היכולות והפוטנציאל של האנשים ובין האפשרויות הדלילות שהחיים העמידו בפניהם. התחלתי להבין עד כמה שאלת השירות וסוגיית הפרנסה קשורות זו בזו, עד כמה המחיר של ההסדר הקיים גבוה עבור שני צידי המשוואה. כשהשתחררתי הבנתי שאני לא יכול לחזור למשרד עורכי הדין הנוח שעבדתי בו, ושיש כאן משימות הדורשות צו 8 אזרחי.

העולם החרדי לא היה זר לי. שנים מחיי עברו בעולם התורה, והסקרנות שלחה אותי ללמוד גם במוסדות חרדיים. אני יודע מהי חדוות לימוד, מתרפק על הרגע שבו סוגיה נפקחת לאורך אחרי שעות של עמל, מתרגש מהמיית בית מדרש. אני מוקיר את ערכה של משפחה מלוכדת ושל קהילה שאינה משאירה אדם לבדו בשעת צרה. דווקא משום כך אני מסרב להשלים עם המציאות: נשמות יקרות כל כך, עם כוחות גדולים כל כך, ראויות ליותר מחיי הישרדות בין מלגה להנחה ובין הלוואה לתרומה.

במהלך המילואים נזכרתי באברך שלמדתי איתו שנים קודם לכן, בכולל בריסק. אני הייתי בוגר צבא נלהב שהשתוקק ללימוד גמרא באוקטן גבוה. הוא היה בן 39, אב לחמישה, איש חכם שהגיע לסדרי הלימוד בדיכאון מז'ורי. כששאלתי אותו מדוע בחר בכולל הזה, הסביר לי שבסוף כל "זמן" הוא משווה בין המלגות ובודק איזה כולל משלם קצת יותר. כמה מאות שקלים הכריעו את הכף. שאלתי למה אינו פונה לעשות עם עצמו משהו אחר, והוא תיאר בפניי את הדלתות הסגורות: למשרה תורנית בכירה אין לו סיכוי כי יש גאונים ממנו, להוראת נערים אין לו הכישורים להחזקת משמעת, ולמקצוע אחר לא הוכשר. מה נשאר, לסדר ארגזים בסופר?

אין בושה בעבודה בסופר. הכאב היה במרחק שבין יכולותיו ובין האפשרויות שעמדו לפניו. אני באתי לבית המדרש מתוך בחירה, ויכולתי לצאת ממנו. הוא כבר החזיק משפחה, והיציאה דרשה ממנו להשלים באבחה אחת שכבות על שכבות של ידע ומיומנויות שלא רכש בצעירותו.

כשישבנו אז מול הגמרא, ראיתי את מצוקתו של אדם אחד. לקח לי זמן להתחיל להבין את ממדי השיטה. אדם יכול להגיע לאמצע חייו, מוכשר ומסור ואוהב את ילדיו, רק כדי לגלות שאין לו דרך סבירה לפרנס אותם. סביבו פועלת מערכת שלמה שנחלצת לעזרתו: המשפחה, הגמ"ח, העסקן, הרב. יש בחילוץ הזה חסד אמיתי, אבל אין הפקת לקחים. ילדיו ממשיכים לגדול במסלול שעלול להביא גם אותם לאותה נקודה בדיוק.

מסירות שהופכת לתלות

העוני החרדי צריך לכאוב לכולנו. אצל משפחות רבות מדי אלו לא רק חיים צנועים והסתפקות במועט, אלא מחוזות של ניוול ואובדן כבוד עצמי. כשאין די כסף לטיפול רפואי, וכשחתונה של ילד מחייבת את ההורים לשקוע בחובות, זו לא צניעות אלא מצוקה.

מכאן נולדה המעבדה, כדי לחבר היכרות מבפנים עם חשיבה על מדיניות, ולשנות הסדר ששוחק שתי משפחות בעת ובעונה אחת: בראשונה האב מוזעק לעוד סבב; בשנייה הוא מחפש עוד הלוואה. המדינה לא יכולה להמשיך להניח ששתיהן יסתדרו איכשהו.

והנתונים אכזריים: לפי שנתון המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנת 2023 כשליש מהמשפחות החרדיות וכמעט מחצית מהילדים החרדים חיו מתחת לקו העוני. מאחורי השיעור הזה נמצאים הורים שמתאמצים לשמור על כבודם, וילדים שלומדים מוקדם לקרוא את פניהם לפני שהם מבקשים משהו. המצוקה מחריפה כשהילדים מגיעים לפרקם. מאחורי החופה עומדים לעיתים הורים ששקעו בהלוואות כדי לאפשר לזוג הצעיר להקים בית. כאן נסגר המעגל: האב נדרש לממן התחלה שאין בכוחו לממן, כדי שבנו ימשיך במסלול שאינו מכשיר אותו לעצמאות כלכלית. בבוא היום יידרש הבן לעשות אותו דבר למען ילדיו. המסירות הופכת לתלות העוברת מדור לדור.

בהקשר הזה צריך לדבר גם על תרבות השנור. אנשים משקיעים תושייה ומאמץ עצומים באיתור תורמים, מלגות והלוואות. הם נוסעים, משכנעים ובונים קשרים, ובסוף משפחתם תלויה בנכונותו של אדם אחר לתת. כישרון שהיה יכול לבנות עסק ולהבטיח פרנסה, מושקע בהשגת החילוץ הבא. יש בחילוץ הזה חסד אמיתי, אבל הוא לא יכול להיות תוכנית כלכלית לדור שלם. גם לנדיב הגדול דרוש עסק שמרוויח. חברה צריכה לשאוף לכך שילדיה ירכשו את הכלים שיאפשרו להם לעמוד בבגרותם גם בצד הנותן.

כדי להגיע לשם צריך לפגוש את הילד הרבה לפני שיהפוך לאב. כשמונעים ממנו השכלה בסיסית, מצמצמים את יכולתו לבחור בעתיד. בבגרותו הוא חופשי כביכול לצאת לעבוד, אבל החופש הזה מגיע עם פערי ידע ומיומנויות קשים לגישור ועם חשש ממחיר חברתי. הבחירה החופשית מתגלה כיקרה עד כדי כך שרבים אינם יכולים להרשות אותה לעצמם.

זכויות הילד החרדי

באחד הביקורים בבית ספר ממלכתי־חרדי פגשו עמיתי תוכנית "מעבדת האתגר החרדי", הפועלת במסגרת מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מנהלת שסיפרה בהתלהבות על המוסד שלה. היו שם לימודי קודש ולימודי יסוד, תפילה ומוזיקה, ומאמץ להעניק לתלמידות עולם רחב. כשנשאלה אם ילדיה שלה לומדים במסגרת הזאת, התברר שלא. היא יודעת שאם ילדיה ילמדו בממ"ח, הם לא יתקבלו לישיבה הקטנה ולסמינר היוקרתי ולא יזכו לשידוכים בקהילה.

המפגש הזה נחקק בי מפני שהוא המחיש כמה דלה יכולה להיות המילה בחירה. לא צריך לנעול את השער כשהאמא יודעת שהמעבר בו עלול לעלות בעתידם של ילדיה. היא יכולה להאמין בחינוך שהיא מעניקה, לעבוד למענו, ובכל זאת לחשוש לבחור בו עבור משפחתה.

כשהטרגדיה פוגשת את הדמוגרפיה, הבעיה הופכת מפרטית ללאומית. מספיקים שני נתונים כדי להבין את עומק המלכוד. לפי שנתון המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשלושת הרבעונים הראשונים של 2025 הועסקו רק כ־53% מהגברים החרדים. גבר חרדי שכיר משתכר בממוצע כמחצית משכרו של גבר יהודי שאינו חרדי. היציאה לעבודה חיונית, אבל בלי השכלה היא עלולה להוביל לתעסוקה מייאשת בשכר נמוך.

למדינה עולה כסף לספק חינוך ובריאות ולקנות טנקים ומטוסים, והשתכרות נמוכה מצמצמת את הכנסותיה ממיסים. ככל שהפער בין צורכי הציבור ובין בסיס המס שמממן אותם הולך ומתרחב, הממשלה נאלצת להעלות מיסים, לצמצם שירותים או להגדיל חוב. את המחיר פוגשים בתור לרופא, בכיתות הצפופות ובתשתיות המוזנחות. החוב דוחה חלק מהתשלום לשנים הבאות ומוסיף עליו ריבית, שגם היא מתחרה על כסף הדרוש לבריאות ולביטחון.

איןין פסול בכך שמשפחה מקבלת בתקופה מסוימת יותר משהיא משלמת. לשם כך בדיוק נועדה רשת הביטחון של מדינת הרווחה. אבל הרשת הזאת נועדה לתמוך במי שנקלע לקושי, ולא לשאת על גבה ציבור שלם לאורך דורות. כאשר1.4 מיליון בני אדם קופצים אל הרשת בעיניים פקוחות, הרשת נמתחת עד שהיא נקרעת, והיא כבר לא תוכל להגן גם על מי שזקוקים לה ביותר. ילד חרדי זכאי להשקעה ככל ילד, והשקעה בו יכולה להניב ברכה למשפחתו ולמדינה. הבעיה נעוצה במערכת שאינה מעניקה לדורות שלמים את הכלים הדרושים לפרנסה ולעצמאות כלכלית. כשהילד הזה גדל בלי הכשרה רלוונטית, הוא מתקשה לפרנס את ביתו, והמדינה לא תוכל להמשיך לממן את הבית המשותף.

הוא הדין בנטל הביטחוני: את היחידות שנשחקו צריך לרענן ואת העמדות צריך לאייש. המדינה צריכה לממן יותר ביטחון, ובאותה שעה היא מוציאה שוב ושוב עובדים ובעלי עסקים למילואים. המשק מפסיד ימי עבודה, המשפחות משלמות מחיר, והקופה הציבורית נושאת בתגמולים ובהוצאות. גם מי שמבקש לדון בגיוס רק במונחים כלכליים, לא יכול להתעלם מההשפעה הכבדה של אי גיוס החרדים.

במרץ 2026 דיברו ראשי אכ"א על מחסור של 12 עד 15 אלף חיילים, ובהם אלפי לוחמים. זו הייתה זעקה של מערכת שנדרשת לבצע המון משימות עם מעט מדי אנשים. אפשר וצריך לייעל את הצבא ולבחון את חלוקת כוח האדם בתוכו. אבל פתרון בר קיימא לא יכול לפטור מראש את הצעירים החרדים ולהניח שציבור המשרתים ימשיך למלא את החסר לנצח.

בדרך לקלפי

הטור הזה נכתב במדים, בעוד יום של מילואים שמי סופר ומי זוכר. למילואימניקים רבים שכבר הפסיקו לספור את הסבבים יש בנים שעוד רגע יתגייסו בעצמם. הם רוצים לשלוח אותם לצבא בלב שלם, מתוך תחושת משמעות ושייכות. כשהם רואים שהחובה הזאת מוחלת סלקטיבית, משהו באמון שלהם נפגע. הם לא יפסיקו להתייצב, אבל דווקא הנכונות שלהם להמשיך לשרת מחייבת את המדינה לנהוג בהם ביושר.

גם למשפחה החרדית יש מה לאבד בשחיקה הזאת. החייל שבעמדה שומר על ילדיה. מערכת הבריאות מטפלת בהוריה. הכלכלה שמחוץ לשכונה מקיימת את השירותים שבתוכה. אי אפשר להיבנות מהשותפות הזאת ובה בעת להתייחס לחובות הנובעות ממנה כאילו הן עניינו של ציבור אחר.

אפשר להבין את הפחד. בשביל הורים חרדים, השירות הצבאי עלול להיחוות כאיום על כל מה שהשקיעו בגידול הילד. הם חוששים שיחזור זר לביתו. מי שמבקש שינוי חייב לקחת את החשש ברצינות: לבנות מסלולים ראויים, להבטיח שמירת מצוות, לפקח ולבחון מה עובד בפועל. אבל מנגד, גם הפחד של האם שלא נרדמת בלילה מחשש לבנה שבחזית דורש התחשבות.

בשורה התחתונה, החוזה בין מדינת ישראל לחרדים חייב להשתנות. המדינה נדרשת להפסיק לקנות שקט פוליטי באמצעות הסדרים שמרחיקים אנשים מהשכלה, מפרנסה ומשירות. ההנהגה החרדית חייבת להכיר בכך שהיכולת לקיים חיי תורה בארץ נשענת גם על חובות ממשיות כלפי מי שחיים כאן. לימוד תורה זכאי למקום מכובד ולתמיכה ציבורית ראויה, אבל אי אפשר להפוך אותו להסדר חיים אחיד לציבור שלם.

החוזה החדש ייבחן בפרטים יומיומיים. ההורה מבני ברק שמבקש בית ספר חרדי עם לימודי ליבה, זכאי לקבל כתובת ומבנה ומורים. הצעיר שרוצה לרכוש מקצוע זכאי לקבל את כל הכלים שיאפשרו לו להתפרנס בכבוד. הבחור שמתייצב לשירות צריך לדעת שאפשר להיות חייל טוב ולהישאר ירא שמיים.

יהיו גם מחירים. אי אפשר לשנות סדר חברתי בלי לפגוע באינטרסים ובלי לערער הרגלים. לכן דרושים שלבים ברורים, סיוע בתקופת המעבר וחובות שאפשר לאכוף. אסור להשליך משפחה למצוקה ולקרוא לזה רפורמה. באותה מידה, אסור לראות אותה נשחקת שנה אחר שנה ולקרוא להמשך המצב הזה חמלה. האחריות היא לאפשר לאנשים להיחלץ, ולהפסיק לתגמל את המנגנונים שמונעים מהם לעשות זאת.

ערב הבחירות, האחריות הזאת חייבת להגיע גם לזירה הפוליטית, מתוך הבנה שזוהי סוגיית הפנים הקריטית ביותר לעתידנו. מפלגה שמבקשת לנהל את המדינה חייבת להסביר מה היא תעשה כדי להרחיב את מעגל המשרתים, להעניק לילדים כלים ולצמצם את התלות. הציבור צריך לדרוש תוצאות וקבלות, לא רק מילים ריקות. מפלגה שאיננה קוראת את המציאות ומתעלמת מהאתגר הענק הזה, לא ראויה לקולות שלנו. אין לנו זמן. ילדים שגדלים היום בלי לימודי ליבה יתקשו להשלים אותם בבגרותם. אברך שלוקח עוד הלוואה מתרחק מן האפשרות להיחלץ. ככל שגדל מספר המשפחות שהכנסתן והמיסים שהן משלמות נמוכים, גובר הלחץ על תקציב המדינה. דחיית השינוי אינה מקפיאה את המצב, היא מייקרת את התיקון.

בשיתוף מעבדת האתגר החרדי