בבחירות 27 באוקטובר 2026 התבררו ממדיה של קונספציה נוספת שספגה ישראל מאז 7 באוקטובר 2023, הפעם מאזרחיה הערבים, וכאן נפתחה החזית השמינית של המלחמה, שכמעט לא דובר בה מאז פרצה - זו הפנים־ישראלית. שיעורי ההצבעה של הערבים הישראלים בבחירות, ובעיקר היכולת של הפוליטיקה הערבית למצות עד תום את הפוטנציאל האלקטורלי שלה המהווה כ־16 אחוז מאזרחי המדינה, ולהניב לפי המדגמים לפחות 17 מנדטים - הם 7 באוקטובר של ערביי ישראל.
מנסור עבאס ויואב סגלוביץ, מפלגת רע"ם | צילום: יונתן זינדל / פלאש 90
אי אפשר שלא לנתח את האירוע הזה בהקשר של המלחמה הגדולה והארוכה ביותר בתולדות ישראל. הישגה הגדול הוא עצם יכולתה לצלוח את ההפתעה הגדולה של אוקטובר 2023. הבלוק הרצחני־דכאני של המזרח התיכון לא ניצח את ישראל, שהצליחה להפוך את הקערה על פיה; האיום מרצועת עזה נוטרל וחלק גדול ממנה נכבש, חיזבאללה הוכה, ומיזם הגרעין האיראני נוטרל זמנית.
גם אם מדובר בהישג לא מבוטל, שהרי ישראל הייתה כפסע מהכחדה, יש לאויבי המדינה לא מעט הישגים. הם חוללו שרשרת ניפוץ רעיונית בעולם כולו שחשפה את האנטישמיות החדשה שכל כולה מכוונת נגד ישראל הלבנה, החזקה והמשגשגת, בשם המדוכאים שחלקים מהמערב הנאור מחבקים בשל רגשות אשם על שנות הקולוניאליזם. הם שתלו מחדש בפוליטיקה העולמית את שאלת פלסטין, המשמשת את אויבי ישראל כקרדום לחפור בו. נוסף על כל אלה, איראן פועלת לחדש את מיזם הכחדת ישראל באמצעות פרויקט הגרעין והטילים הבליסטיים.
הכי מעניין
אולם, לשני הנדבכים שתכליתם לאיים על ישראל מבחוץ פיזית ומדינית, התווסף ב־27 אוקטובר מאמץ נוסף שתכליתו לפרק את ישראל מתוך עצמה. למהלך הגדול הזה, שמלווה אותנו מאז תחילת המלחמה - למשל, השימוש בחטופים כדי לפורר את החברה הישראלית ולגרום לישראל לעצור את המלחמה – נוספו כעת ערביי ישראל. אלה פתחו את החזית השמינית מול ישראל (אחרי איראן, חמאס, חיזבאללה, החות'ים, סוריה, עיראק וערביי יהודה ושומרון), ובכך הצטרפו רשמית למלחמה נגדה.
הדבר נעשה לא באמצעות טרור ואלימות פיזית, אלא בכלים אזרחיים ופוליטיים העולים בקנה אחד עם פרקטיקות ההתנגדות הרכות שאימצו הערבים הישראלים בעשורים האחרונים, כפועל יוצא של מיקומם הייחודי במדינה היהודית. מאמץ ההתנגדות האזרחי־פוליטי האחרון זכור משלהי 2006 ותחילת 2007, אז פורסמו "מסמכי החזון הערביים", שבחסות חולשת ישראל בצילה של מלחמת לבנון השנייה קראו למשא ומתן פנים־אזרחי על הפיכת מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו־לאומית.
מהלך ההתנגדות הנוכחי צומח גם הוא בהקשר אזרחי־פוליטי. הגיונו הונבט לפני שנים אחדות בידי הפוליטיקאי המוכשר והמתוחכם ביותר שצמח בפוליטיקה הערבית, איש האחים המוסלמים מנסור עבאס; הוא הגדיר את האסטרטגיה הכוללת של המגזר הערבי, ממש בדומה ליחיא סינוואר שהגדיר את האסטרטגיה הפלסטינית הכוללת ברצועת עזה. עבאס, זיהה את נקודת התורפה של החברה הישראלית: את הכמיהה לנורמליות, רווחה ושגשוג כלכלי. הוא הפך את הערבים, הרבה לפני זוהראן ממדאני של ניו־יורק, לשותפים של הפוליטיקה היהודית על בסיס מכנה משותף כלכלי־תועלתני וטשטוש העניין הלאומי־זהותי. התרגום הפוליטי של אסטרטגיה זו היה הפיכת רע"ם ללשון המאזניים הפוליטית של "ממשלת השינוי" ב־2022.
נגמרו הנכבות
הזרע הרעיוני שטמן מנהיג רע"ם עיצב את מהלך ההתנגדות של הפוליטיקה הערבית בישראל ערב הבחירות הנוכחיות. הרעיון שעמד מאחוריו היה להרחיב עד יותר את מודל שיתוף הפעולה הקודם, באמצעות ברית פוליטית בין הפוליטיקה הערבית לבין האליטה היהודית הניאו־ליברלית. זו האליטה העשירה, הלבנה, האנטי־ימנית, העיוורת לפוליטיקת הזהות האידיאולוגית ומחזיקה בתפיסות המהדהדות את אלה של גורמי הפרוגרס במערב. זוהי ברית המזכירה את זו של אירופה וארה"ב בין הירוקים (האסלאמיסטים) לאדומים (המדוכאים חברתית) בלבוש ישראלי חדש.
הרעיון היה פשוט: מיצוי פוטנציאל האלקטורט הערבי בבחירות שיאפשר את הדחת נתניהו והימין והקמת ממשלת ניאו־ליברלים־ערבים. מנקודת המבט הערבית, למהלך היו שתי תכליות עיקריות: האחת, הפיכת המגזר הערבי לגורם המחזיק ב"שאלטר", קרי – בהשפעה על קבלת ההחלטות הלאומיות ובעיקר הביטחוניות בישראל. הדבר נועד להיתרגם אוטומטית לשינוי המדיניות ההתקפית ביחס לציר העוין את ישראל, אל עבר מדיניות הכלתית, על חשבון המשך ניהול המלחמה להכרעה ולניצחון; השנייה, להניח את התשתית הפוליטית שתאפשר דרך שיתוף פעולה עם הפרוגרס הישראלי לשנות את "פרדיגמת 1948", כלומר להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית וביתו של העם היהודי למדינת כל אזרחיה המפורקת מכל הגדרות זהות ייחודיות.
המכנה המשותף בין שתי המטרות הללו הוא למעשה תכלית הכחדתה של ישראל באמצעות מהלך משולב: מצד אחד, שינוי מבפנים של מדיניות הביטחון הישראלית בכיוון של בלימת הלחימה נגד אויביה במלחמה שהיא טרם ניצחה בה. מצד שני, פירוק מבפנים של רעיון המדינה היהודית ויצירת תשתית ארוכת טווח להפיכתה למדינת פרוגרס מערב־אירופית נוסח צרפת או בריטניה שאוכלת את עצמה מבפנים ואת זנבה שלה כמו האורובורוס, היצור המיתולוגי הבולע את זנבו שלו עד לכיליונו המוחלט.
מבחינה זו, איננו עוסקים בסתם פוליטיקה של כיסאות ומנדטים. את המהלך הערבי־ישראלי בבחירות הנוכחיות חשוב מאוד לראות בהקשר הנכון ובתמונה הגדולה שהיא מלחמת הקיום שישראל מנהלת מאז 7 אוקטובר 2023. הרושם הוא כי באמצעות פרקטיקה אזרחית־פוליטית הפכו ערביי ישראל את עצמם לחלק מהמלחמה, מול ישראל המנהלת נגדם כמעט לבדה את מלחמת הצדק והמוסר, מלחמת הטוב ברע, מלחמת האלוהות נגד האלילות.
הישגי הערבים בבחירות, שכנראה לא נצפו אפילו על ידי שותפיהם הפרוגרסיביים והניאו־ליברליים היהודים, מעמידה את האחרונים בצומת דרכים קריטי. האם להתפתות ולהשלים את הברית הבלתי כתובה עם הערבים ובכך לנתב את ישראל לנתיב המוביל לכיליון, או להתעשת ולהוציא מתוק מעז. רוצה לומר, דווקא בשעה הנוכחית שבה ישראל והעם היהודי ניצבים לפתחו של האיום ההיסטורי הקיומי הגדול ביותר מאז שואת היהודים באירופה, יש להפוך את הניצחון הפוליטי של הערבים לניצחון פירוס ולהתכנס מחדש באוהלה של המדינה היהודית והציונות כדי לאפשר ברית חלופית. במקום ברית האדומים־ירוקים, להציב כחלופה את ברית הכחולים־לבנים או ברית היהודים־ציונים, על מנת להצטרף לארה"ב ולהשלים את המלאכה באיראן, בעזה ובלבנון. טראמפ כבר מחכה לנו בקוצר רוח.
עוד כתבות בנושא
