ערב פתיחת הקלפיות עיינתי בגיליון יום שישי שעבר של "יתד נאמן". מדובר במילוי חובה מקצועית, לא מענגת במיוחד, שאני ממלא מעת לעת. קשה להגיד שהופתעתי. כמעט כל 40 עמודי החדשות הוקדשו לתעמולת בחירות. "מי להשם אלינו!", זעקה הכותרת הראשית שנצבעה אדום, ולא הותירה ספק למי הכוונה ב"אלינו". האות ג' התנוססה ברוב צמרות העמודים שבאו אחר כך. למשל, בעמ' 9: "ראש הישיבה מפריז, ממרום שנותיו וחרף קשיי בריאותו, הודיע כי יטוס לארץ ישראל במיוחד כדי להצביע ג'". וכו' וכו'.
למען הסר ספק, אין לי טענות ליתד נאמן. הוא ביטאון מוצהר של מפלגה ושל קהילה מסוימת, המעדיפה את שירותי התיווך שלו לאירועי העולם החיצון על פני שירותי תיווך אחרים. מעולם הוא לא התיימר להיות כלי תקשורת אובייקטיבי, חסר פניות. תוכו כברו וברו כתוכו. עורכיו וכותביו אינם כובלים את עצמם לכללי האתיקה של מועצת העיתונות, אותו גוף ארכאי מתחסד שמעולם לא הסגיר אפילו סימן קל של אי נחת מהפקעתה של התקשורת הממוסדת בישראל על ידי מגזר דעתני מסוים.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ערב הבחירות, בריאיון לביטאון לשכת עורכי הדין, הביע נשיא המועצה חנן מלצר חשש מהפיכת התקשורת ל"מדבררת של הממשלה בקולות שונים". אשרי אדם חושש תמיד, אך האם כבודו לא הבחין ערב הבחירות שהתקשורת מדבררת בדבקות את האופוזיציה, ורק את האופוזיציה? הוא לא שם לב ששלושה ערוצי טלוויזיה, שתי תחנות רדיו ממשלתיות ושניים מהעיתונים החשובים בארץ פעלו בחודשים האחרונים על פי מתווה רעיוני אחד ויחיד – "להעיף את מנהיג הימין לאלף אלפי עזאזל", כלשון הזהב של כותרת פובליציסטית השבוע בעיתון הארץ?
הכי מעניין
וידוי מקצועי: אני עיתונאי כמעט 47 שנים. כתבתי בכל העיתונים ה"בלתי תלויים", שידרתי תריסר שנים בתחנת רדיו עצמאית, ובמשך עשור וחצי הגשתי תוכנית טלוויזיה בערוץ הכנסת. דעותיי היו ידועות לכל מעסיקיי בכלי התקשורת הללו ולציבור צרכניהם. הן בוודאי טפטפו גם לפרסומים הלא פובליציסטיים שלי. למשל, כשהעדפתי את השימוש ב"יהודה ושומרון" על פני ה"שטחים", או כשאמרתי "כפר השילוח" במקום "סילוואן". נדמה לי שרוב קוראי הטור הזה מנחשים נכונה לאיזה גוש הצבעתי בבחירות השבוע, ואפילו אלו מפלגות באותו גוש אני מחבב פחות. אבל גם אם אמשיך לעבוד בתקשורת עד 120, לא אצליח להדביק את עוצמת היצר התועמלני של עמיתיי לתחום, חסידי הגושים האחרים. הוא יצר בלתי נשלט אצלם, כפייתי ממש. הם חרוצים פי כמה ממני, שקופים הרבה יותר במובן הרע של המונח, ומוכווני מטרה אלקטורלית. בחודשים האחרונים חלקם עבדו במשרה מלאה באגפי ההסברה הרל"ביסטית, אם כי עדיין המשיכו למשוך משכורת ממעבידיהם הלא תמימים.
ביום שלישי בערב, כשבמטות גוש השינוי הסתמנה התפכחות מאופוריית ההצבעה ההמונית בבוקר, פרסם בן כספית ממעריב ומחדשות 12 ציוץ היסטרי: "אחוזי ההצבעה של גוש ההשתמטות בנסיקה בשעה האחרונה. בקצב הזה אנחנו מ־פ־ס־י־ד־י־ם. זוהי קריאת אמת, מבוססת נתונים שזורמים אלינו בלייב: קומו לקלפי. ואם אתם אחרי – אל תוותרו לאף חבר או איש משפחה. אם לא נצביע עכשיו, נאבד את המדינה... זה בידינו. עכשיו עושים הכול. עוברים על אנשי הקשר ברשימות שלכם ומנענעים כל עץ". בחשבון שלי ברשת X לא תמצאו ציוץ דומה (ובהערת אגב הייתי מוסיף שבוודאי לא תמצאו ציוץ שכזה בחשבון עמיתו של כספית להגשת התוכנית, אך מחשש נפוטיזם לא נרחיב על כך את הדיבור).
כבר היו דברים מעולם. גם במערכות הבחירות בעבר הפכו עיתונאים ידועים לממריצי הצבעה מסוימת בקלפי, אך הפעם הם ויתרו אפילו על מראית עין של ריחוק מקצועי ואיפוק לשוני. יום אחרי יום, עמוד אחרי עמוד, תוכנית אחרי תוכנית, ציוץ ועוד ציוץ, כמו יתד נאמן. במשך שנתיים שמענו מהם שנתניהו הדיקטטור ימצא כבר דרך לבטל את הבחירות, אבל כשהסתמן שהקלפיות בכל זאת ייפתחו במועדן, כל שידורי האקטואליה הופרטו למען אתגר קדוש: חרחור שנאה נגד השלטון היוצא. טורי הדעה שועבדו לכך, הפרשנויות, סדרי העדיפויות בתוכניות האקטואליה, דברי הקישור, טורי הדעה והחשבונות ברשת.
"אם איזנקוט ייכנס ללשכת ראש הממשלה, יום גרוע שלו יהיה יותר טוב מיום טוב של ממשלת נתניהו", המליץ רביב דרוקר בהארץ בתחילת השבוע. "אם ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוחלף באורח מהדהד, העולם ילעג לישראלים", כתב נדב איל בידיעות אחרונות. נחום ברנע הוסיף חד וחלק: "כל מה שצריך לבחור מחר הוא ממשלה אחראית, שרואה מעבר לכתף של בן־גביר וסמוטריץ'".
יכולתי להכביר פה עוד ציטוטים ושמות בהיקף של עבודת דוקטורט, אולם קצרה היריעה. אפשר לטעון כנגדם שגם ערוץ 14 הוא שופר מפלגתי, כמעט קבלן קולות של גוש הימין. אני עצמי כבר התלוננתי פה לא פעם על האופן שבו הערוץ המבוקש הזה מגיש לנו את גרסתו החד־צדדית למציאות. אבל כמו יתד נאמן, אין לערוץ 14 יומרת אובייקטיביות מזויפת. הוא נוסד כאפליה מתקנת, סוג של מחאה מאוחרת לעוולת סגירתו של רדיו ערוץ 7 ז"ל, ולשערוריית ההטיה הרב־דורית של הערוצים המסחריים, קול ישראל וגל"ץ. אם הם יהיו פעם הגונים, הוא יתייתר.
אגב גל"ץ, ביום שני פתח רינו צרור את תוכניתו בתחנה הצבאית בנאום לאומה: "מחר מצביעים. כולם, כולנו, כל ישראל, בבגדי חג, אני ג'ינס וטריקו לבן, ועם דגל קטן על הכתף. הצורך בשינוי – קיומי". אחר כך הוא ראיין בזה אחר זה את יואב הורוביץ, רל"ש נתניהו בעבר ואויבו המושבע כעת, את הדיפלומט לשעבר אלון אושפיז שטען כי החלפת השלטון הכרחית לשיפור מעמדה של ישראל בעולם, את חבר הכנסת גלעד קריב מהדמוקרטים, ואת הפרשנים הרל"ביסטים חנן קריסטל ומשה דבי. אה, כן, צרור ראיין בחביבות רבה גם את אילנה מקנדה, שירדה לאמריקה אחרי רצח רבין, באה במיוחד להצביע כאן ("אנחנו חייבים שינוי בארץ"), והמריאה חזרה מנתב"ג כבר ביום רביעי. שום אוהד ממשלה לא הועלה על הקו בתוכנית, רק שוחרי שינוי ומתעבי נתניהו. רינו צרור ואגודות העיתונאים משתוקקים לשינוי, אבל חס וחלילה לא בתקשורת.
לעוד טורים של חגי סגל
