שבוע וחצי אחרי נס פליי־דובאי קשה לטעון, בהשראת חז"ל, שאין בעל הנס מכיר בניסו. הפעם בעל הנס בהחלט מכיר בו. אפילו מכחישני ניסים מושבעים מודים שביום רביעי שעבר התרחשה בשמי סעודיה שרשרת אירועים על־טבעית כמעט. סיכויי התרחשותו של כל אחד מהם לחוד נושקים לאפס. אם זה לא נס, מה כן נס?

בינתיים התוודענו גם לגודל המזימה שסוכלה: לא רק התנקשות בחייהם של יותר מ־170 נוסעים ואנשי צוות, חפים מפשע, אלא גם פגיעה שטנית במתחם נתב"ג או בלב גוש דן, אסון נורא שהיה עלול לעלות בחייהם של אלפים ובחורבן עצום. יכולת ההתאוששות הלאומית ממנו, אילו התממש חלילה, הייתה איטית בהרבה מההתאוששות שלאחר טראומת 7 באוקטובר. בניגוד למלחמה הפתאומית ההיא, הפעם היינו מתקשים אפילו בזיהוי האויב שצריך להשיב לו כגמולו: איראן? דאעש? מפלס החרדה הקיומית פה היה נוסק לגבהים חוץ־אטמוספריים. הכלכלה הייתה סופגת פגיעה אנושה. לא היה מנוס מדחיית הבחירות, מפני שאי אפשר לפתוח קלפיות כשפתולוגים ורבנים צבאיים עובדים יומם ולילה במחנה שורה.

ברוך השם וגיבורי הטיסה, התרחיש המצמרר הזה נחסך מאיתנו, אבל רק הוא נחסך, לא חשבון הנפש. מערכת הביטחון והדרג המדיני אמורים להתייחס לפיגוע שסוכל בדרך פלא כמו לפיגוע שהתרחש בפועל, ודאי לחקור היטב את חשדות הריקבון באגף המתאים במשרד התחבורה ואת חשש הרשלנות במוסד. אלא שגם לציבור הרחב יש תפקיד חיוני בהפקת הלקחים. ראשית חוכמה הוא צריך לשאול את עצמו אם התנהלותו בשלוש השנים האחרונות הועילה במשהו למניעת הטבח הבא. אולי גם היא הייתה סוג של קונספציה? איך זה שכשלנו אפילו בפענוח חוכמת הבדיעבד?

אחרי הטבח בעוטף כל צד בישראל התבצר איתן בעמדתו, בדרך כלל על פי השקפותיו הפוליטיות משכבר הימים, והנה מתברר שהזדקקנו לנס כדי למנוע אסון אפוקליפטי נוסף. האויב המשיך לחרוש מזימות ולנצל את הסחת הדעת שלנו לצרכיו המבצעיים.

גוש השינוי שקע עד צוואר במאמצי הדחת נתניהו והכפשתו, במקום במיזמי תיקון. גוש נתניהו התמסר בחירוף נפש למאמצי הישרדותו ולטיהור נלעג של שמו מכל רבב אחריות להיתכנות הטבח. שוב שכחנו מיהו האויב האמיתי. פעם נוספת זלזלנו ביכולותיו ובכישוריו. תוכניתו המזוויעה של טייס המשנה העומאני הייתה גאונית בפשטותה. הוא לא חפר מנהרות במשך עשרים שנה, רק חיפש ומצא גרזן בקוקפיט. כמו בשמיני עצרת, עול הסיכול של תוכניתו נפל על כתפי אנשים פשוטים, לא על כתפי הגנרלים או שרי הממשלה. קומץ גיבורים אקראיים הושיעו את המטוס ואותנו בדקה התשעים. נס גדול היה פה, אבל כמה עוד אפשר לסמוך עליו? ישראל זקוקה עכשיו נואשות לגיבורים שיאחזו בהגאים שלה הרבה לפני תחילת הצלילה למטה, מוכשרים, צנועים ככל האפשר, דורשי טובתה בלבד, אך ורק טובתה, לא עוד טובתם.