בשבוע שעבר הצעתי כאן כיוון מחשבה למתלבטים פוליטיים, מימין ומשמאל. אני מכיר היטב את ההתלבטות הזו, והיו מערכות בחירות שבהן גם אני מצאתי את עצמי מתחבט מול הקלפי. אבל בבחירות הקרובות ההחלטה שלי ברורה מאי פעם: אני אצביע בלב שלם למפלגת הציונות הדתית.
אצביע לה בראש ובראשונה כי היא מציעה את המבט המפוכח ביותר בסוגיות הביטחוניות שמונחות לפתחנו, שהן עדיין החיוניות ביותר לגורלנו.
בצלאל סמוטריץ' ידע מצד אחד לעמוד לצד בנימין נתניהו, לפעול איתו יד ביד, ולגבות אותו גם במהלכים וצעדים מורכבים. מצד שני, הוא ידע להיות הכנף הימנית שמטה את התנהלות הממשלה, שלא מאפשרת הגעה להסכמים בעייתיים. אני לא זוכר בעשורים האחרונים ראש מפלגת ימין שהצליח לנהל את המתח העדין הזה מול נתניהו – השילוב בין כבוד ועבודה משותפת לבין משיכה ימינה – בצורה כל כך מוצלחת.
הכי מעניין
אצביע לציונות הדתית בלב שלם כי למפלגה הזו יש לא מעט מניות בכך שישראל לא חתמה על הסכם מופקר מול חמאס, וכי בזכות סמוטריץ' ואורית סטרוק צה"ל ביצע צעדים חסרי תקדים, נכנס לקיני טרור במחנות הפליטים ביהודה ושומרון ושיטח אותם. אלו היו יוזמות שלהם, לצד יכולת עבודה נכונה מול ראשי מערכת הביטחון.
אצביע לציונות הדתית בלי להסס, כי מאז הסכם אוסלו הארור לא הייתה מפלגת ימין שהצליחה לעשות מהפך בסדר גודל כזה ביהודה ושומרון; שהקימה והסדירה כל כך הרבה התיישבות בכל כך מעט רעש, והחזירה לישראל את השליטה בשטח C.
לא היה שר אוצר שהצר את צעדיה הכלכליים של הרשות הפלסטינית כמו סמוטריץ'. גם מול האתגרים הכלכליים חסרי התקדים שהביאה המלחמה, עם הוצאות עתק ולחצים מכל עבר, סמוטריץ' הצליח להחזיק את הכלכלה הישראלית, כולל צמיחה של הבורסה ושאר המדדים הכלכליים החשובים. אם הכלכלה הייתה צונחת, היו הרי מאשימים את שר האוצר. אז כשהיא מצליחה, כנראה גם לשר יש חלק בזה.
אצביע לציונות הדתית בביטחון מוחלט, כי היא מציגה את הנבחרת החרוצה והאידיאליסטית ביותר במשכן. לפי נתוני ארגון "שקוף", בכנסת ה־25 הציונות הדתית מוקמה ראשונה בנוכחות חברי הכנסת, עם 4,670 שעות בממוצע. המצטיין בתחום הוא ח"כ שמחה רוטמן - וזה, כמובן, לא כולל את שעות העבודה הרבות מחוץ למשכן.
זו לא רק נוכחות, אלא גם עשייה. בדיקת עומק של עיתונאית הארץ מירב מורן הראתה שחברי הכנסת של הציונות הדתית הובילו יותר חוקים לשנת כהונה מהממוצע. גם בשיעור ההצעות שהבשילו לחוקים הם כיכבו.
החוקים הללו עסקו בהתיישבות, משילות ומאבק בטרור, ורוטמן הוביל את חוק ההעמדה לדין בשל אירועי 7 באוקטובר. היו גם חוקים חברתיים: מיכל וולדיגר קידמה את חוק הגנת רוכשי דירות, יום בריאות הנפש, איסור אפליה מחמת גיל ודחיית גיל פרישה להורה שילדו נפטר.
די להיזכר באנקדוטה קטנה כדי להבין את הפער בין העשייה הזאת לתדמית האפורה של המפלגה. כשבני גנץ פרש השבוע מהמרוץ לכנסת, כולם שיבחו את הפוליטיקאי שדיבר על "אחדות". אבל אני נזכרתי מה קרה רגע אחרי טבח שמחת תורה: כשראש הממשלה קרא לגנץ להצטרף לממשלת חירום, האיש שמדבר היום על אחדות הציב תנאי אחד – להקים קבינט מלחמה ללא סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר.
דווקא בימים שבהם העם הרגיש הכי מאוחד, הוא בחר להחרים את נציגי אחד המגזרים המשרתים והלוחמים ביותר. מי שהתגלה אז כמבוגר האחראי היה סמוטריץ', שזז הצידה ואפשר את הקמת קבינט המלחמה.
הסיבה שרבים לא זוכרים את האירוע הזה היא תקשורתית. סיפורים מסוימים מנופחים ל"ידע ציבורי", בעוד שעובדות אחרות נדחקות לשוליים. הציונות הדתית סבלה מתקשורת שלילית שניפחה כל התבטאות והעלימה עשייה חיובית.
בסופו של יום, כשמקלפים את שכבות ההשמצות ומסכי העשן שניסתה לייצר התקשורת, נשארים עם מבחן התוצאה המעשי. המבחן הזה מוכיח שהציונות הדתית היא מפלגת הימין העניינית, החרוצה והיעילה ביותר שעומדת כיום לבחירה. ייתכן מאוד שהיא אפילו המפלגה הימנית היעילה ביותר שפעלה כאן בעשורים האחרונים.
בגלל העשייה חסרת התקדים בשטח, על הנאמנות לדרך, ועל היכולת הנדירה לשלב אידיאולוגיה יוקדת עם פרגמטיות פוליטית ומשילות קפדנית – אני עומד להצביע למפלגת הציונות הדתית בלב שלם.
עוד כתבות בנושא
