עננה אפורה ירדה בשבוע שעבר על נופים צהובים בדרך דרומה. תכף יבואו הגשמים ויבריקו את הנוף הצחיח, יוריקו מרחבים חקלאיים יבשים ויקימו אותם לתחייה. אבל עכשיו, עכשיו הזמן הצהוב. השקט שאחרי הסערה ולפני הסופה. עומס מכוניות חריג נרשם במתחם הנובה ביער רעים, וגם ביישובים ובקיבוצים של הנגב המערבי, נוכח שבוע האזכרות ב־7 באוקטובר. בשלוש השנים האחרונות הותאמו תשתיות הדרך למספר כלי הרכב, שצמח באחת. כבישים נסללו מחדש, וכיכרות צצו בצמתים המובילים לקיבוצים ולאתרי תיירות השכול.
הסרטים הצהובים הוסרו ברובם, אך פה ושם עוד אפשר למצוא שלטים דהויים שמזכירים לראש הממשלה ולשר הביטחון לממש את הבטחתם "עד החטוף האחרון". "אין ניצחון בלי השבת הבנים", קורא שלט אחר, לצד תמונותיהם של הלוחמים הדר גולדין ואורון שאול הי"ד, שנפלו במבצע צוק איתן וגופותיהם הוחזקו בעזה במשך יותר מעשור. השלט הזה הוצב כשאזרחים וחיילים רבים עוד היו בידי מרצחי חמאס, חיים ומתים. ימים שבהם החשש מ"עשרות רון ארד" עמד באוויר ובגרון במועקה תמידית, בזמן שהמלחמה הפכה להיות הארוכה בתולדותינו.
ימים של נשיכת שפתיים מצד מי שבחר בדרך ארוכה שהיא קצרה, ושל זעקת מיתרים ממי שביקש דרך קצרה שהיא ארוכה. בכל אחת מהדרכים הסותרות הללו התערבלו יחד טיעונים רציונליים יותר ופחות, לצד רגשות עזים ולב לאומי שבור שדרש החלמה. השבוע ציינו אלה ואלה שנה לועזית לשובם של אחרוני החטופים, ב־13 באוקטובר אשתקד. השבים העלו סרטונים מהמפגש הראשון עם בני משפחותיהם, תמונות של עצמם לפני ואחרי, ואחרי האחרי. מעין אלבום ניצחון פרטי של מי שהחזירו מסת שריר והעלו משקל וחיוך, למרות הכול.
הכי מעניין
אתה הראש, אתה רק אשם
על תמרור בדרום כביש 4 תלויה כרזת ניילון בולטת אחרת: "7.10 – אין מחילה". למרבה הצער, היא לא פונה לנוח'בות, לעוזריהם או לתומכיהם הרבים כל כך בעזה ובעולם. בקצה השני של המפה, בדרך לכנרת, מתנוססים על גדר אחד הקיבוצים שלטים הטוענים ל"כישלון מוחלט – בעזה, בלבנון, באיראן".
כל נסיעה לאורך הארץ בחודשים האחרונים, צפונה ודרומה, לוותה בצביטת לב – פה בגלל שלט הכישלון, שם בגלל שלט האין מחילה. הבחירות עוד נראו רחוקות מאוד, אבל המסר היה פוליטי וברור. אלא שהסאבטקסט שלו לא באמת פוגע באישיות פוליטית, אלא במיטב הבנים והבנות, בשורה של לוחמים ולוחמות.
מתבקש להטיל אחריות על מי שעמד בראש בזמן הטבח, וגם בשנים הרבות שקדמו לו. אפשר לדרוש שיתפטר, לייחל שיוחלף, לצפות שיבוא שינוי. אבל כשאנחנו מתחילים להתבלבל בין אחריות לאשמה, אנחנו עושים הנחה לקשים שבאויבינו. מי שאסור למחול לו על הטבח הוא מי שתכנן אותו, ביצע אותו באכזריות יתרה, ומתכנן בשעה זו ממש את המהדורות הבאות של אותה קטסטרופה מדממת ואיומה. מי שצריך לשאת אות קין הוא מי שפגע ונטל חיים במתכוון, ברוע מפלצתי, לא מי שלא ידע לקרוא את המפה הביטחונית כראוי – מימין ומשמאל.
קשה עוד יותר להשלים עם טענת הכישלון המוחלט בזירות המלחמה הרבות. הכרזות והשלטים דאשתקדיים מדברים בעד עצמם, מתווכחים עם אלה הטוענים לכישלון. הם הרי הגדירו באותיות קידוש לבנה שאין ניצחון בלי השבת הבנים. והם שבו.
לא צריך להיות ביביסט כדי להודות שאין מנהיג אחר שיכול היה לשאת על כתפיו את האחריות העצומה בחיסול הנהגת חיזבאללה, שלא לדבר על התקיפה רבת הזרועות באיראן. גם על החיסולים של צמרת חמאס בעזה חתום "ראש ממשלת החורבן", שדווקא הצליח להחריב את מעוזי אויבינו. אם הוא הראש והוא אשם במה שיש להאשים, אז הוא גם הראש כשיש הכרעה מוצלחת.
בקרב האופוזיציה, מי שמוכן להודות שלמרות הכשל החמור הצליחה הממשלה גם להביא לשינוי מהותי במפת המזרח התיכון ממהר להבהיר שהיה זה סיכון מיותר או שינוי לרעה. עד כדי כך. ההכרעות על המהלכים הללו, כדאי לזכור, החלו להצטבר רק אחרי ששר הביטחון יואב גלנט פוטר ואחרי שגדי איזנקוט פרש מהממשלה. הכניסה לרפיח והתקיפות באיראן החלישו קשות את חמאס, דחקו אותו לפינה ואִפשרו את נס השבת החטופים.
ההתעקשות להעלים עין מהישגיה של ישראל רק משום שנתניהו עמד בראשה שעה שהאירועים הלא ייאמנו האלה התרחשו, מחלישה את ישראל, לא את נתניהו. היא מחלישה גם את "מחנה השינוי" שהמבקרים מבקשים להעלות לשלטון. כשאנחנו מתעקשים להגדיר כ"טעות חסרת אחריות" את חיסול בכירי אויבינו - הסינווארים ושותפיהם, נסראללה ומטכ"לו, חאמנאי ומדעניו - אנחנו למעשה מחדשים את הנוסחה המעוותת שקובעת ששלום עושים עם אויבים ומלחמה עם יריבים פוליטיים. למרבה הכאב, בקרב יותר מדי מעגלים של מתנגדי הממשלה קל יותר למצוא נכונות לחתום על הסכמים עם תומכי חמאס, מאשר לחתום על הסכם קואליציוני עם בני ברית גורל וייעוד.
נתניהו הוא לא הסיפור פה, כוחות הביטחון דווקא כן. בדרך לביקורת הפוליטית מתעקשים לרסק את ההישגים של ישראל, להפיץ אווירת תבוסתנות ולבטל את ההקרבה העצומה של לוחמים, מפקדים ואנשי מערכי הביון שמקדישים את חייהם להגנת המדינה. לנתניהו אולי מגיע, להם לא. גם למדינה היקרה והמוצלחת שלנו לא.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
עוד טורים של אורלי גולדקלנג
