בדיוק השבוע, לפני שלוש שנים, קיבל יו"ר כחול לבן ח"כ בני גנץ את ההחלטה להיכנס לממשלה. זה היה כמה ימים לאחר תחילת המלחמה. היום מלגלגים עליו שהוא מצטרף סדרתי לממשלות של נתניהו, שזה כמובן לא נכון. אבל כדאי להזכיר לאיזנקוט, לפיד, ליברמן ולאחרים, שסיעות האופוזיציה (למעט הסיעות הערביות כמובן) הצביעו בעד הכניסה של גנץ לממשלת החירום. איזנקוט, למי ששכח, היה אז שותפו של גנץ ונכנס לממשלה יחד איתו, כולל לקבינט המצומצם.
שלוש שנים אחרי, גנץ נאבק לא על מספר המנדטים שיקבל בבחירות, אלא על עצם השאלה אם מותר לו להתמודד. באקט שאין אנטי־דמוקרטי ממנו מנסים פה להוריד אנשים מהיכולת לעמוד למבחן הציבור. מסלול דומה עובר עופר וינטר מהשנייה שבה הכריז שהוא רץ. גנץ יודע היטב שהוא טעה כשבחר לעזוב את ממשלת החירום. הוא טעה פעמיים. קודם כול עניינית, אבל גם פוליטית. שהרי אלו שרצו שיעזוב את הממשלה נטשו אותו עוד לפני פרישתו ממנה, מכיוון שסברו שהיה צריך לצאת מזמן. ואז, כשפרש, נטשו אותו גם אותם חלקים בציבור שהתאכזבו ממנו על כך שחתך מהממשלה כשהמלחמה עדיין בעיצומה.
הניסיון לרצות גם את אלו וגם את אלו הוביל לכך שכולם יצאו לא מרוצים. ממועמד ודאי לראשות ממשלה, עם 40 מנדטים בסקרים, הוא הפך למי שנלחם על עצם ריצתו לכנסת. אפשר לספר סיפורים עד מחר ולהגיד שממשלת אחדות והגעה להסכמות אינן מעניינות את הציבור, בעולם האמת זה בדיוק הפוך. העובדות מוכיחות שבזמן העימות הקשה סביב הרפורמה המשפטית, מי שקפץ בסקרים היה גנץ, אחרי שבחר ללכת לניסיון להגיע להסכמות וביקש להרגיע את האווירה הנפיצה. ועובדה שאחרי שנכנס לממשלת החירום זינק יו"ר כחול לבן למספרים שכבר שנים לא נראו כאן. בזמן שלפיד דרש להוציא את סמוטריץ' ואת בן־גביר, והיה עסוק בפוליטיקה, הציבור תגמל את מי שפשוט נכנס מתחת לאלונקה.
הכי מעניין
רעיון הגוש השלישי, שנועד לכנס לגוף אחד את כל יוזמי ממשלת האחדות (ארדן, אדלשטיין, גנץ, דדי שמחי, הנדל, טרופר, איילת שקד וכו'), הפרויקט הזה כזכור קרס, בעיקר בגלל מטען חורג של אגו מצד כל הנוגעים בדבר. וכך, לקראת סגירת הרשימות, נדרש גנץ לקבל החלטה האם הוא ממשיך בכלל והאם הוא ממשיך בפרט עם קו ממשלת האחדות. במחקרי העומק שבוצעו, כולל לאחרונה, רואים שרעיון ממשלת האחדות עדיין זוכה לתמיכה. מגלים שם גם לא מעט סימפטיה לגנץ האיש ולרעיונות שהוא מביע, כולל רצון לראות אותו חלק מהממשלה הבאה. רק דבר אחד חסר שם - אמונה שהוא יעבור את אחוז החסימה. כלומר, הבעיה אינה במסר וגם לא בגנץ האיש, אלא רק הפחד הגדול שמלווה כל מצביע ביום הבחירות - רק שהקול שלי לא ייזרק לפח. בשבוע וחצי פלוס שנותרו עד להליכה לקלפי ינסו בכחול לבן להגיד שני דברים. קודם כול יסבירו שגם ככה הכול תקוע, אז לכו תצביעו למי שינסה להוציא את המצב מהתקיעות שלו.
הדבר השני יהיה פנייה לאותם מסמפטי גנץ. יגידו להם שהם לא לבד באירוע הזה, ושכמוהם יש עוד, הם רק צריכים להאמין. צריך להודות בכנות שאם לא היינו חיים בתוך טרפת הסקרים, כל שבוע, כל יום, מצבו של גנץ ככל הנראה היה אחרת. זו אולי הבעיה הכי גדולה שלו בחודשים הללו, כשמבעד למסכים למעשה מנחים את הציבור מהו טווח אפשרות ההצבעה שלו, וכך גם משפיעים בפועל על דפוסי ההצבעה. זו רעה חולה שכבר שנים רבות מלווה אותנו.
מה רצה לאחרונה גדי איזנקוט מגנץ, כשסימס לו שהוא רוצה להיפגש? האירוע זכה להדהוד תקשורתי בעיקר בגלל התגובה של גנץ בטוויטר, שציין מקום ושעה שבהם יחכה לשותפו לשעבר. אלא שמעבר לשיח התקשורתי, גם נעשתה פנייה ללשכת איזנקוט ובה הציעו כמה מועדים חלופיים לפגישה, שכלל לא זכו למענה. ככל הנראה מדובר היה בלא יותר מניסיון של יו"ר מפלגת "ישר" להיראות כמי שמנהל את המחנה. את ההצעות לגנץ לקבל תפקיד כזה או אחר, על מנת שיפרוש, כבר דאגו להעביר לו באמצעות שליחים. לא היה צורך בפגישה. לכל ההצעות הללו גנץ כמובן סירב. כך עשה גם כשהגיעו השליחים עם הצעות מכיוון הליכוד. וצריך להגיד גם כאן לזכותו, זה אמיתי לחלוטין. אין לו עניין במקום בכנסת או בג'וב חלופי. בלי להביא לממשלת אחדות רחבה, אין לו רצון להמשיך בפוליטיקה. "יש לי משימה ואני אתאבד עליה", אמר לאחרונה באחד המפגשים שקיים. "אם לא אצליח, לפחות אדע שניסיתי ככל יכולתי".
את ההחלטה לרוץ עד הסוף קיבל גנץ בשבוע שעבר, כשהשתתף בסדרת הטקסים הארוכה לציון טבח שמחת תורה. כשחזר מעוד טקס, הפעם בחיפה, כינס את הצוות שלו. "אני רוצה לשמוע מה אתם חושבים", פנה אליהם. בסיום הישיבה הודיע שהחליט לרוץ עד הסוף כי לא ייתכן שאחרי המלחמה לא תהיה שום מפלגה שתייצג את נושא האחדות. לדבריו, אם גוש המרכז־שמאל יהיה זה שינסה להרכיב את הממשלה, ישנן שתי אפשרויות בלבד. אם איזנקוט יקבל את המנדט, הוא ילך עם הערבים. האפשרות השנייה, כך הוא מסביר, שבמצב כזה יקומו בנט וליברמן ויגידו שאם זה מה שנגזר עליהם, אז עדיף שלפחות הם יהיו ראשי הממשלה, כל אחד בתורו. מתוך הנחה סבירה שהלחץ על איזנקוט, לעשות כל דבר למען סילוק נתניהו, יכריע אותו ויאלץ אותו להסכים.
"הוא עוד ירגיש את השמאל", מוסיף גנץ כשנשאל שוב על איזנקוט. "הפעם תורו להיות מנהיג המחנה. הרי עברו שם אחרי שם בשנים האחרונות. אבל מה עם מדינת ישראל? הימין מגבה את המנהיג שלו והשמאל חותר תחתיו. הם לא רואים כלום. הם היו צריכים להסביר לעצמם איך זה שביבי נשאר ראש הממשלה וחיפשו שעיר לעזאזל, אז מצאו אותי. הרי גדי נכנס איתי לממשלה, אבל רק עליי התהפכו. שלושה ערוצי טלוויזיה הולכים נגדי והשניים האחרים לא בעדי. זה בגלל שהם פוחדים מהאמת שלי, שמציגה אלטרנטיבה, והם פוחדים מאפשרות פריצה שלי".
זאב קם הוא פרשן ומגיש בכאן חדשות ברשת ב' ובכאן 11Lomez4@gmail.com
עוד כתבות בנושא
